ברגיל, אינני "דודתית" כלל ועיקר. מן הסתם הדבר קשור לכך, שאינני מן הבריות הנוטות ללכת כסומא אחר חינם של ילדים, רק בשל גודלם המאותגר ומוחם הזערורי.

גם אינני מן האנשים הללו שכל אימת שתינוקם מפליץ, עננת הגז האופפת אותם גורמת להם לסבור כי הנה, התינוק חייך אליהם.

וכשאני רואה בקניון ילדים המשתטחים ארצה ברקוויאם למקדונלדס, זה גורם לי לחשוב על קשירת חצוצרות.

ומה עוד שהכינוי דודה סוחב איתו בדמיוני ענני בושם כבד ומתקתק ושמלות מרשרשות וכבדות ושרשראות כבדות ובאופן כללי, נשים כבדות. ועוד מפולניה.

 וזאת עוד לפני שיש לי שם בכלל שורשים כלשהם.

באמת, שאינני דודתית בחיי היום יום כלל ועיקר.

לפיכך אינני יודעת מה אחז בי, אך מאז כרעה אחותי ללדת, כאילו כל הדאגנות היהודית קנתה לה אחיזה במוחי.

זה התחיל במחשבות של מה אפשר לבשל, כדי שיהיה להם בבית לאכול כשיחזרו מהמלונית (כולל בדיקות אם יש אוכל מיוחד שמומלץ ליולדת הטרייה)

וזה המשיך במעבר מדירתי השינקינאית לדירתם הצפון תל אביבית, כדי לשמור על הכלב והעציצים בזמן שהם אינם, מה שהותיר אותי מנותקת מעציי שדרת רוטשילד שלי, ומטבור החיים והבילויים.

 ואתמול, התאיינה לה הנוכלת ונותרה לה סו, בודדה במערכה, לשמור על השפיות.

לאור העובדה שפוסט זה נכתב בשעה חמש וחצי בבוקר, הרי שאתם יכולים להבין לבד כי הפסדנו.

אתמול:

שעה 05:00- אחותי הגדולה נכנסת למיון יולדות, אחרי יום שלם של צירים.

שעה 12:00- נסיעה לדירה של אחותי, לשמור על הכלב – לתת לו אוכל ותרופות.

שעה 13:00 – קדיחה במוחם של חברים רחוקים מחו"ל ועדכונם שאני הולכת להיות דודה בקרוב.

שעה 14:00- קיפול כביסה שלא שייכת לי (!!!)שעה 15:00 – אוקי, סו, יש מאמרים שצריך לקרוא, קדימה, לעבודה

שעה 15:15- הולכת להכין קפה

שעה 15:20-19:00 – טלוויזיה פלוס אינטרנט פלוס טיולים עם הכלב פלוס כל דבר שלא עונה על ההגדרה של "קריאת מאמרים".

שעה 19:00- טלפון מאמא, רשמית אחותי נכנסה לחדר לידה (קודם רק ירדו המים) וגיסי ביקש שלא נבוא, הם יודיעו כשיהיה חדש.

שעה 19:00-21:00- בדיקה מסיבית שהטלפון עובד פלוס עשיית כל אותם הדברים הפוריים שעשיתי בין שלוש ועשרים ועד עכשיו.

שעה 21:00 – עידכון החברים הרחוקים מחו"ל, שכן, עדיין אין חדש.

שעה 21:23- קריאת הספר החדש שקניתי של אורסון סקוט קארד (דווקא מומלץ, כמו כל הספרים שלו)

שעה 22:00- טלפון מאמא, נכון שגיסי אמר לא לבוא, אבל בכל זאת, משבע ואין חדשות, יאללה, נוסעים לאיכילוב.

שעה 22:30- הגעה לאיכילוב

שעה 22:39- הגעה לחדרי לידה. לא מוצאים את אחותי והולכים לחפש בכל הבניין, כאשר מי שעונה לנו איפה אחותי לא מעודכן ומי שמעודכן, עסוק מכדי לענות.

שעה 23:10- מצאנו, יושבים ומחכים. אני קוראת עיתון, אמא שלי חורשת את המסדרון ואבא שלי תוהה שמא לא מאוחר מדי להתחיל לעשן (התשובה היא שכן אבא, זה מאוחר, בעיקר אחרי התקף לב).

שעה 00:04 – נזיפות מגיסי ומאחותי ללכת הביתה

שעה 00:30- חזרה לדירה של אחותי, טיול עם הכלב, אינטרנט, ספר וכל מה שהוא לא לישון.

שעה 05:20- טלפון לאיכילוב, למיון יולדות: "סליחה, אולי אתם יודעים אם אחותי כבר ילדה". התשובה היא כן. אגב (מזל טוב!!!) "ואת יכולה להגיד לי אם הכל בסדר"? –"אנחנו לא מעוניינים למסור מידע בטלפון". (קיבינמט, מה זה אומר?)

 ואני שואלת, ככה זה יולדים ולא מתקשרים אליי להודיע?

לא, זה בסדר, אני אשב לי כאן בחושך, ואדאג, ואעשה טלפונים למיון בשעות משונות, ואעקץ על ידי יתושות צמאות דם... באמת, אין בעיה....