| התעוררתי הבוקר מוקדם וישר נסעתי לים לפני שאחזור למיטה מפאת עייפותי הטבועה על פני ומשרטטת צללים כהים מתחת לעיני. בדרך לים ראיתי שלטים המכריזים על קיומו של טריאתלון תל אביב וחייכתי למחשבה שאשזוף את עיני בעשרות גופות גבריים משורגים וחטובים אבל הם זינקו מחוף אחר ואני נשארתי עם המוסף המצוין של הארץ ועם כוס קפה. משהו לא היה לי נח בגוף ורק עתה אחרי המקלחת התפניתי לחקירת התחושה המורגשת ששמה לי מחנק כזה בגרון. סופסוף הצלחתי למלל אותה והמילה שבאה היתה עלבון. והיא שם מאתמול כשהייתי במכון כושר עם אחותי שהיא חתיכת על והיה שם איש שאמר לי "איך זה שהיא כוסית ואת מכוערת" ואני לא הרגשתי אתמול אבל זה חלחל לי לגוף ומילא אותו בעלבון צורב. והגוף רוצה להקיא את זה כי כמה אפשר להיות צרוב? ולא משנה שזה איש שהתחיל איתי ולא נעניתי לחיזוריו ולא משנה שאני לא כ"כ מכוערת ולא משנה שבראש אני יודעת. בגוף אני עלובה. עלובה עוד מהימים שלא הרגשתי יפה. וישר כתבתי לאישה אחת מכאן שהיא יפה גם בגלל שהיא באמת יפה וגם אולי אמרתי את זה לעצמי וגם כי צריך להגיד לאנשים שהם יפים כי הצריבה הזו לא צריכה להתרגש על אף אחד. |