לבסוף חזרה. יחד המשיכו את חייהם בנפרד. שנה ועוד שנה. שני קווים. לעיתים משיקים. מדברים נפגשים. בונים כל אחד את שגרת חייו. לימודים, נסיעות, עבודה, אהבות נפרדות, שיתוף בחוויות, הליכה בשבילים נוגעים לא נוגעים. כולם מסביבו שאלו עליה, והוא חייך והמשיך הלאה. כולם מסביבה שאלו עליו, והיא חייכה בין אהבה לאהבה. שבע שנים. כל יום בחייו דלת מסתובבת. כל יום בחייה עוד חתיכה בפאזל. במחצית הפאזל שלה שנראה כתמונה שלמה. הם נפגשו והלכו איש איש לדרכו, עד אותו יום, באותה פגישה שגרתית. יציאה וסרט. הסרט. החתיכה החסרה. הסרט שבמהלכו הוא הסתכל עליה ולא היה בטוח מה הוא רואה. הסרט, שלאחריו התבוננה בו ונדמה היה לה שהוא קצת אחר. ונפרדו איש איש לדרכו. והסרט מלווה אותם כצל לא נראה, מחלחל לאיטו אל תוכה אל תוכו אל שגרת חייהם אל שגרת אהבתו האחרת הקצרה. וכשההיא נגמרה, בעצת הטוב שבחבריו, שהגיע אל עולמו ולו רק בשביל אותה עצה מבורכת, התקשר אליה. הוא התקשר כדי לבכות על אותה אחת שקמה והלכה. והיא היתה שם בשבילו. להקשיב לשתוק. לנחם, להכיל. והסרט שטפטף אל ישותם החל עולה על גדותיו. היא הזמינה והוא בא. סובבים את חייהם, את הסרט את מי שאינם, את מי שהינם. השינוי היה מהיר. הוא הבין ידע ושמח. היא הבינה ידעה, וחששה. להיפרד מהמוכר, לצעוד אל הטוב הכובל, אל סופו של החופש, אל תחילתה של החירות, אל החיבור בין הפאזלים. הוא חיכה בסבלנות. לא הרבה זמן. ואז, באותו ערב סתווי, הוא לקח אותה לאותה מסעדה שאהבו. הריחות הזכירו להם את אותן ארצות רחוקות שהפגישו ביניהם. הטעמים כמו לא נגעו בפיו היבש, עד שכרע ברך, עד ששמע את ה"כן" שציפה לו. החתיכה החסרה מצאה את או הגדול. והיום, אחרי המלחמה האחרונה, ולפני זו שתבוא, הוא יושב, מנסה לזכור כל מה שקרה, כל מה שהשתנה, מאז אותה מלחמה רחוקה. כל מה שהיה צריך לקרות ולא קרה, איך אותן חתיכות הצטרפו לפאזל שלם, אותן אבני דרך, נפלו לרגליו, יוצרות, באופן מושלם את שביל חייו. הוא בחן אבן אבן, ונרדם. מאושר. |