ישנם שני מימדים של קיום (שאני ערה להם כרגע) המימד החוויתי- המורכב מרגש בעיקר ומקורו בתהליכים תת מודעים הקושרים אירועים קונקרטיים נוכחיים עם טביעת האצבע של העבר ומימד שני המתייחס למה שחווה האם כועסת על עצמי שחשה בצורה מסוימת האם חומלת על עצמי האם חסרת סבלנות האם נבהלת יש מקום בו אני ומה שאני חווה אינם אחד כמו יש בתוכי מסך שעליו מוקרנים סרטים האם מזוהה עם הסרטים עד כדי שכיחת עצמיותי או מסוגלת לדמוע, לכאוב, לצחוק, להתרגש הכל בהתאם לתוכנו של הסרט אך לצד זה לזכור כי מדובר בסרט שיש שם צוות הפקה שלם שמצלם מביים מאפר
ואני נותרת אותה אני שיש בתוכה סינמה או שאני היא הסינמה
המאבק הוא תוצר של הנפילה בשבי הסרט באם נאבקת, סימן שהצליח לשכנע אותי שאני והוא אחד
באם חווה ללא מאבק סימן הוא שזוכרת שיש אותי שאיננה תלויה בתרחישים בין חיצוניים ובין פנימיים
לילדה הנצחית בתוכי קשה לחוש כאב היא רוצה עולם אוטופי ללא קושי ללא צער ועלי בכל יום מחדש להזכיר לה שגן העדן זה שהיא מייחלת לו איננו אך יש אחד אחר יחסי בו מוקרנים סרטים בוקר צהריים וערב והתענוג בו איננו מואצל עליך אלא אתה בוחר בו בכל רגע מחדש |