היא החליטה לפתוח את הדלת. ליתר ביטחון, לקחה איתה את המטאטא שהיה במטבח.

"לכל מקרה.."

אמרה לעצמה בביטחון מועט.

היא אזרה אומץ, קרבה לדלת ופתחה אותה תוך שהיא עושה תנועות מהירות עם המטאטא.

היא הלמה בו בחוזקה.

לרגע קט, שברירית השניה, עיניה היו עצומות. כשפקחה אותן בעדינות, ראתה חתול הממהר להסתלק בבהלה.

אך היא פגעה במישהו אחר.

"אאוץ`!" קרא בכאב.

"הראש שלי!" צעקתו הבהילה אותה.

"מה אתה עושה כאן?! חשבתי שאמרתי לך ללכת!" רטנה כלפיו.

"רציתי... האמיני לי שרציתי... אבל לא יכולתי...היה בי הפחד שהוא ישוב לכאן..."

הוא קם על רגליו.

"נשארת במדרגות כל הלילה?!" שאלה בפליאה.

"כן.. אבל לפחות הייתי רגוע..." הוא אחז בגבו.

"בוא היכנס, אני לא יכולה לתת לך ללכת בצורה כזו... אכין לך משהו לאכול..." אמרה בטון רך.

הוא נכנס לדירתה. הכיסא פתאום נראה היה כדבר הכי נוח בעולם לאחר שבילה את הלילה במדרגות הקשות.

היא מזגה לו מעט קפה והכינה לו טוסט קלוי היטב.

כדי להקל מעט על כאב גבו, עיסתה אותו מעט. הוא נשק לידה.

"ידייך עושות פלאים. עדינות כל כך." החמיא לה.

היא נרתעה לאחור.

"להכין לך משהו נוסף?" שאלה והתרחקה ממנו.

"לא" השיב לה.

"שבי ואכלי איתי". ביקש.

היא התיישבה לצידו, ואכלה בחוסר תיאבון.

"על מה את חושבת?" התעניין.

"על כלום." השיבה.

"שקר. אני יכול לראות שמשהו מטריד אותך. אולי תספרי לי מה מטריד אותך?" שאל בשנית.

"אני פשוט שואלת את עצמי למה מלכתחילה באת לכאן. לפני שידעת מה קרה לי." תהתה.

"אמרתי לך." הסתכל בה.

"הרגשתי שאת זקוקה לי.. זה.. זה הכל" השפיל את עיניו.

"ומי משקר עכשיו?" הטיחה בו.

"טוב, תפסת אותי... אני פשוט לא יכול להיות רחוק ממך.. תביני אותי." עיניו בהו בשולחן.

"אני מנסה, האמן לי, אבל זה לא פשוט."

הפלאפון של ערן צלצל פתאום.

"הלו?" ענה.

"כן, מדבר ערן מוסקוביץ`... מה??... כן.. אני מיד מגיע...לאן?? אה, בסדר, אני מכיר את הכביש... טוב, טוב, אני כבר יוצא לכיוון..." הוא ניתק ופנה אליה בטון מהיר:

"אני מצטער אבל אני חייב ללכת, ואין לי זמן להסביר... עשי לי טובה, תתקשרי אליי מה שלא יהיה, אני לא יכול להפסיק לדאוג לך, אז אל תנסי אפילו לשכנע אותי אחרת". קבע עובדה ויצא את דירתה במהירות.



ערן מיהר לבית החולים הקרוב.

הוא הגיע לאחר חצי שעה, שהיה תקוע בפקקים של הבוקר.

"התקשרו אליי מבית החולים" הסביר לשומר שבשער.

"חכה, נבדוק את זה" ביקש השומר.

לאחר עוד עיכוב של עשר דקות לערך, מצא עצמו ערן לפני דלפק של אחות תורנית, שבדיוק הייתה בהפסקת הקפה שלה.

ריח הסיגריה דבק לנחיריו.

"שלום. אני... אני מחפש את תמי מוסקוביץ`... התקשרו אליי...?"

אמר בחצי בלבול.

"אמממממ כן... אישתך בחדר 612. בקומה השנייה" אמרה האחות בקול צרוד ואיטי.

"תודה". אמר ערן. הוא כבר פנה ללכת למעלית הקרובה.

"חכה רגע." אמרה האחות באדישות.

"אתה לא יכול להיכנס אליה, הרופאים אצלה כעת. היא רק יצאה מניתוח..." עבר כמו נצח עד שסיימה את משפטה.

"ניתוח?! הבנתי שהיא עברה תאונה, אבל חמורה עד כדי כך שהיא זקוקה לניתוח??"

היה המום מדבריה.

"עדיף שתחכה כאן עד שהרופאים יבואו לעדכן אותך." שלוותה של האחות לא הופרה.

"אני מעדיף לחכות ליד חדרה." אמר ערן וכבר מצא עצמו בתוך המעלית.

לאחר המתנה נוספת של כשעה, יצאו הרופאים מחדרה של תמי.

"נו, אז מה איתה?" שאל ערן ושכח להציג עצמו.

"מי אתה?" שאל אחד הרופאים.

"הבן שלה?" הוסיף.

"אה.. לא, אני.. אני בעלה." אמר נבוך.

"אה. אם כך מר מוסוקוביץ`, שיחה ארוכה לפנינו.. אישתך לא במצב טוב...." אמר הרופא ישירות.

"אישתך עברה תאונה קשה. היא תישאר משותקת כל חייה." אמר הרופא.

ערן שתק, הוא לא ידע איך לעכל את דברי הרופא.

"ו... לצערי היא איבדה את התינוק." הוסיף הרופא.

"תינוק?!" עיניו של ערן נפערו לרווחה.

"איזה.. איזה תינוק??" נדהם.

"אני מבין שלא ידעת." הסיק הרופא את המסקנה המתבקשת.

"אישתך הייתה בהיריון, בחודש שני".

דיווח הרופא ביובש.

"צר לי." הוסיף כביכול באמפתיה.

ערן התיישב על הכיסא. רגליו לא נשאו אותו עוד.



המשך יבוא....

© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ליונית ס