שישי, שעות בין הערביים. אלה השעות שלאלוהים יש את המצברוח הכי טוב, והוא מצליח לשוות, אפילו לעיר המטונפת, מראה מפוייס ורגוע.

אני יוצא למרפסת, מוגז כוסית קטנה, ומתכונן לדיבור השבועי שלי עם כבודו. אחלה שיחות יש לנו, לי ולריבונו של עולם, שאני קורא לו – ריבונושל. כל מיני פנאטים בסביבה משוכנעים שריבונושל עסוק כל היום בחיפושים אחר חוטאים נסתרים, ושהוא לא ינוח ולא ינום עד שישלח את כולם לכבשני הגיהנום. בולשיט. זה מעניין לו את התחת.

האמת היא, שהוא מסתכל מלמעלה, מגלגל ג'וינט עם חומר גוטה-גוטה, ומאוכזב רצח מנזר הבריאה. "הנה", הוא אומר לי, "תראה את השלטים האחרונים שתלו בתל-אביב. 'אלוהים שונא זימה', כתוב בהם. מי נתן לכם אישור לדבר בשמי"?, הוא חוטף קריזה. "מי אתם חושבים שאתם? אלוהים אוהב, אלוהים שונא.... מה אתם יודעים עלי בכלל"?

אני מנסה להרגיע אותו. "עזוב אותך. אל תיקח ללב. אנשים קטנים". הוא נאנח. "תאמין לי, אם הייתי ידוע שככה תצאו בסוף, מחרחרי ריב ומדון, אטומים, מתנשאים, אדישים למצוקות האחר, הייתי משקיע בעוד כמה זנים של בוגנוויליה, ופוטר את הכוכב הזה, שהיה הבייבי שלי, מנוכחותכם".

בשלב הזה, אנחנו תמיד מדברים ביזנס. אלוהים, לרוב, מתוסכל. "יש המון אבטלה סמויה בשמיים", הוא שופך את הלב, "אבל לך תפטר מלאכים שסידרת להם קביעות לפני 5000 שנה. הוועד שלהם מפחיד אותי רצח".

אחר כך קולות ראשונים של ערבית נשמעים מבית הכנסת הסמוך. "לכה דודי לקראת כלה", שרים שם בגרונות ניחרים. ריבונושל מסתכל עלי במבט משועשע. "עושה לך משהו בלב, הקטע הזה. אה? בסוף עוד תחזור לי בתשובה, ואז – אתה יכול לשכוח ממני. ברגע שתחמיץ את היופי הטמון בי, ותרתום את שמי כדי להצדיק עוולות וזוועות – תאבד אותי".

שכל לא חסר לו, לריבונושל. בוחן לב וכליות, או לא?

"אני חייב לחתוך", הוא מתנצל אחרי שתי דקות. "תיכף מתחילה מסיבה בת-זונה. שישי או לא שישי"? אני מודה לו, פעם נוספת, על הכל, וסוגר איתו פגישה בשבוע הבא. "עשית ACCEPT ביומן"? אני שואל בזהירות. "עזוב אותך", הוא משיב, נכנס לענן המהודר שלו, ומתניע. "אלוהים לא שוכח".