לשלום גד, זה משני הפוסטים הקודמים, יש אח קטן. אביב גדג', שמו (האח הגדול שינה את שם משפחתו).

משפחת גדג' באה מהמושב תלמי אליהו שבדרום. שם פגש אביב את גבריאל בלחסן ואת דביר לביא, ויחד הם הקימו להקה בשם אלג'יר.

ב-1995 הם הוציאו את אלבום הבכורה שלהם "נאמנות ותשוקה". זה היה אלבום טוב, אבל אם הוא היה אלבומם היחיד - הלהקה לא היתה נכנסת להיסטוריה של הרוק הישראלי.

ב-2004, בהרכב קצת שונה, הוציאה אלג'יר את אלבומה השני, "מנועים קדימה". זה כבר אלבום מהסוג שאפשר לדבר עליו במונחים של "לפני ואחרי". זו לא תהיה הגזמה להגיד ש"מנועים קדימה" הוא אחד מהאלבומים הטובים ביותר של הרוק הישראלי אי פעם.

כשהאלבום יצא, והדבר הזה בשם "אלג'יר" התפוצץ, והתחיל למלא את הבארבי עד אפס מקום, חשבנו שהנה, זה קורה. להקה אמיתית, כזו שהמוסיקה שלה לא נועדה לעבור ליד האוזן, אלא להיכנס עמוק לתוכה, מצליחה גם להיכנס עמוק לסדר היום של התרבות הישראלית, לעשות משהו שגם מטחנת הרייטינג כבר לא תוכל להתעלם ממנו. כ-15 אלף עותקים שמכר הדיסק הזה, היו סוג של ניצחון על המנטליות הגלג"לצית של "סוף שבוע רגוע" שהשתלטה על המוסיקה הישראלית.

אבל לפני שנה בדיוק אלג'יר התפרקה. כלהקה שאף פעם הדברים לא הלכו לה ממש חלק, זה לא היה מאוד מפתיע. הסיבה שהם בכלל הצליחו להגיע למעמד שחרור האלבום השני ולהופיע בסדירות אחריו היא שאול מזרחי, בעל מועדון הבארבי והלייבל "בארבי רקורדס", שלקח את האלג'יראים תחת חסותו והוביל אותם אל מפתן התהילה.

ובכל זאת, זה לא הספיק. אלג'יר נשארה הבטחה שאינה ממומשת עד הסוף. מספר השירים החדשים אותם ביצעו בהופעותיהם האחרונות הראה שיש להם עדיין מספיק חומר איכותי בשביל להוציא לפחות עוד דיסק אחד מצוין, דיסק שכנראה כבר לא יצא.

זה מה שכתבתי ביום הפירוק שלהם ב"מומה".

ולינק בונוס: בועז כהן כותב יפה (מה יפה? נהדר!) וקולע על אלג'יר.

ציטוט שלו על קצה המזלג:

"אמן שאינו מייצר משמעות הוא לא אמן. הוא אומן. בדרן. זכרו את זה בפעם הבאה שאתם הולכים להופעה של מישהו. אפשר ללגלג מכאן ועד קץ כל הימים, אבל אמנים שלא ייצרו משמעות לא שרדו, לא בתודעה ולא בספרי ההסטוריה, גם אם מכרו הרבה."