האמת כן, לא נולדתי אישה.

לא מזמן הפכתי לכזו.

ובכל זאת,

אני נזכרת בהם בכל פעם

שהנפש שלי מגיעה

לשיאים חדשים.

ועדיין מנסה בכל יום מחדש -

לצאת מעצמי, להעריך, לשאול,

לברר, להבין, לא להיות קרה,

לא לנתח, לא לקבל כמובן מאליו,

לא בתגובות שלי, לא בחוסר

תגובות שלי ולא בחוסר רגישות שלי.

ולא להיות צינית,

בדיוק כמו שהוא הכריח

את הילדה שהייתי לשנן.

מתולתלת במכונית ליד,

סימנה לי לגלגל את החלון מטה.

'איפה הדולפינריום?'

,באמת איפה הוא, הרהרתי.

כל מה שאני זוכרת מהתקופה הזו,

זה מגבון לח ספוג בריח

של כמה אני פוחדת בלי אמא.

מה, אני לא מאמין,

הביטלס הם קלאסיקה,

הוא אמר לי בתוכחה.

אבל קלאסיקה

זה עניין יחסי,

התכווצתי.

מה הפלא שאני כזו,

אם המלך אחראי

לפס קול הילדות שלי.

וזה שמצליח לכתוב

גם את מה שהוא עצמו לא מבין,

וזה קצת כמו האלוהים ההוא

שמצליח ליצור אבן

שהוא לא יכול להרים,

בזמן שאני בסך הכל

כותבת בדיוק

כמו שאני אוהבת אותו,

רק מחכה שיסיים כבר,

כדי שאוכל לצרוח

אותו החוצה.

ואיזו מין אישה אני,

אם את הנפש שלי

עיצבו בקדחנות,

רק אלו שגרמתי להם

לבכות מהזין.