הוא אמר לי שאנחנו חייבים לעשות את זה מול המצלמה. הרי רבים וטובים מאיתנו, עשו מזה קריירה והפכו לסלבס מן השורה הראשונה.

הוא הוסיף ואמר:" הם גם הרוויחו לא מעט מיליוני דולרים מזה". הפנמתי. אבל לא עד כלות.

אז הוא רצה שנעשה את זה מול.

אמרתי לו, שגם אם קיימת העובדה שלמדתי משחק מול מצלמה, זה לא אומר שדברים כאלה יכולים לעלות על גלי הוידאו ולהיות מונצחים לעד.

יכול לבוא היום הזה, שגנב בן-בלייעל וחסר טאקט מנטאלי, ייקח מהכספת הדחוסה שאין לנו, את קלטת-הוידאו הלוהטת הזאת.

הוא אמר שאין מצב. זו מצלמת די.וי.די.

עניתי לו שהוא אידיוט. זה לא ה"איך". זה ה"מה".

והוא ענה לי: "ויהי מה". משחקי הלשון המטומטמים שלו.

ענה לי. לפחות הפעם הוא אנאלי. הבנאלי. משחקי הלשון שלי.

לשון מול לשון, מצלמה מול מציאות, טפטופים של כלום בתוך עולם מלא בועות.

"אני רוצה לצלם אותך", הוא אמר לי.

"טוב", עניתי לו, "אני חייבת תמונה לתעודת הזהות שלי שעוד מעט הולכת להשתנות".

הוא התבאס ושאל: "למה שהיא תשתנה פתאום"?

אז אמרתי לו שאני מתחתנת.

הוא היה המום.

גם אני. שהצלחתי לשקר לו.

הוא לקח את המצלמה שלו, צילם אותי בתנוחת שוק-הלם אולטימטיבית ויצא מהחדר.

אחרי דקה הוא חזר ושאל:"תגידי, את צריכה צלם לחתונה?"

"ברור", עניתי לבהמה, "חייבים לעשות את זה מול המצלמה ".

אז קבעתי איתו תאריך ליום צילומי החתונה שבדיתי.

עוד חמישה חודשים. מהיום.

איך אני אוהבת את זה.