זמן. לו רק ניתן היה לעצור את הזמן.

ביום 16 ביולי, 2006, בשעה 08:30 בבוקר, לא חשדת, דוד, כי בעוד 30 דקות במוסך הרכבת, תפלח קטיושה מסוג משודרג את ראשך וזה יהיה יומך האחרון עליי האדמות. אילו רק היית יודע אחרת...

ואמך, שבשעה 08:30 התחילה עוד יום עבודה בבנק הדם ברמב"ם, לא שיערה בנפשה כי 30 דקות לאחר מכן, היא תחפש את בנה ברשימות הפצועים ותאתר אותו דווקא ברשימות של אלו שהלכו בלי שוב.

ואולי, 30 דקות לפני שנלקח, בכוח, על ידי המרצחים, עוד נהנה נחשון מקרן שמש של בוקר רענן בעמדה, ביחד עם החבר'ה, בעוד יום רגיל של הסדיר. אילו שיער לעצמו כי 30 דקות לאחר מכן לא יראה עוד את השמש, אולי היה שולח אליה נשיקת פרידה.

וישנם עוד רבים כאלה: האמא, שתחת זחלי הטרקטור, מרגישה את כובד משקלו מוחץ את אבריה, הודפת בנשימתה האחרונה את ביתה התינוקת אל מחוץ למלכודת המוות, מבקשת את סליחתה על שלעולם לא תהיה לה לאם והיא כה רכה בשנים. הבעל, שעוד הספיק להתקשר לרעייתו וללחוש באוזניה דברי אהבה לפני שהמטוס חדר אל נבכי מגדל התאומים. העיתונאי, שדקה לפני שראשו הוסר בברוטליות מעל כתפיו, עוד הספיק לומר מילות אהבה ומסירות לדת ולמולדת.

דקה אחת, חמש דקות, שלושים דקות, הפקק של הבוקר בדרך אל העבודה, אילו מפרידים בין חיים למוות.

לו רק הייתי יודעת, אהובי, הייתי מפעילה עליך את קסמיי ומשאירה אותך עוד 10 דקות איתי במיטה, ואז לבטח לא היית עולה על אותה טיסה. לו רק הייתי יודעת, בני, הייתי דואגת לכך שתהיה חולה באותו היום, ולא תלך לעבודה. לו רק הייתי יכולה...

ולחשוב שלפני דקה אחת, חמש דקות, שלושים דקות, עוד היית מהלך בינינו, ככל האדם, ואיש לא ערער ולא הרהר על קיומך.

והמוח האנושי איננו מסוגל לתפוס, איך בשבריר של רגע יכול עולם שלם להתהפך ולקרוס. הן לא ייתכן שאי אפשר להחזיר את הזמן לאחור. הרי מדובר רק בדקה אחת- 60 שניות ולא יותר. לא יותר.

והראש קודח, קום בני, עור יקירי, הן לא ייתכן שזוהי המנוחה האחרונה. רק לפני רגע עוד היית כאן, ישוב עימי לשולחן ארוחת הבוקר ומחייך.

זמן. כמה אכזר הוא הזמן. דקה אחת. חמש דקות. שלושים דקות. פעימת לב אחת. בכי של אמא. סוף פסוק.