כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    זכרונות של עו"ד מזדקן

    תגובות (4)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      20/1/09 07:32:

    צטט: ד"ר עם פילוסופיה 2009-01-19 23:48:04


    מרתק. עולם כל כך שונה וכל כך דומה.

    תודה,

    כל העיסוקים הכרוכים במגע עם בני אדם - יש ביניהם דמיון.

    האירגונים, גם הם דומים במובנים רבים זה לזה. יהיו אלה עיריה, בית חולים או בית משפט. בכולם תמצא פוליטיקה פנימית, אגו המאפיל על השיקול הענייני - ומאמצים של אנשים טובים ורציניים לקדם ולעזור - והכל בערבוביה אחת גדולה המוסווית בניהול ונהלים.


    מרתק. עולם כל כך שונה וכל כך דומה.
      4/8/08 20:04:

    צטט: zeirauri 2008-08-04 20:02:13

    מרתק. ואני בהחלט מצפה להמשך.

     

    תודה רבה. מעולם לא קיבלתי כוכב בזריזות כזו.

      4/8/08 20:02:
    מרתק. ואני בהחלט מצפה להמשך.

    מה לומדים בהתמחות I

    4 תגובות   יום שני, 4/8/08, 19:49
     

    השנים הן 1970-2.

    בבחירת מקומות ההתמחות היה לי מזל גדול.

    המשרד הראשון אליו הגעתי, בירושלים, היה משרד מכובד ומהוגן. שעסק בעיקר במשפט מסחרי. המאמן הרשמי שלי, ראש המשרד, עסק בהבאת הקליינטים ובדברים נוספים. המאמן הבלתי רשמי שלי, ישב עמי באותו חדר ואימן אותי למעשה.

    ימים ספורים אחרי הגיעי למקום, נשלחתי על ידו למשרדי עיריית י-ם, לקבל מהם אישור כלשהו. הגעתי למקום הנכון, ופקיד לא צעיר הבהיר לי כי איני נזקק/ראוי (או השד יודע מה, היום) לאישור זה, ושילח אותי כלעומת שבאתי. חזרתי ל"לא רשמי" שלי, והסברתי לו כל ששמעתי. הוא מצידו הבהיר לי היכן טעה הפקיד ומדוע עלי לחזור לשם שוב. אמרתי לו שיצאתי מהנחה שאדם העובד שלושים שנה באותו תפקיד - אמור לדעת על מה הוא מדבר. "טעות!" הרעים הלא רשמי. לא בכעס - בהדגשה.

    זה היה השיעור הראשון שלי ברזי הבירוקרטיה. שיעור התקף עד היום, ואשר אותו, אנשים רבים, בסקטור הציבורי כמו בסקטור הפרטי, לא מרשים לי לשכוח עד היום:

    יכול שישב אדם בתפקיד אחד שלושים שנה, ועדיין לא ידע דבר על תפקידו.

    כמובן, לא הכל משפטים. יש עוד דברים שלומדים בהתמחות:

    כדי להרחיב את היקף ההתמחות, ובהזדמנות זו גם להכפיל את שכרי, עברתי ללשכה הראשית של מוסד ציבורי המתמחה בענף משפטי אחר לחלוטין. שם היינו שלושה מתמחים, שלושתנו מאותו שנתון.

    יום אחד, נכנסת פקידה לחדרנו, ומתוך שלושה, רק שניים, ש. ואנכי, בחדר.

    "איפה המתמחה?" - ש. מסתכל עלי, אני מסתכל עליו ושנינו מסתובבים אליה ושואלים "איזה?"

    "הצעיר". -  ש. מסתכל עלי, אני מסתכל עליו ושנינו מסתובבים אליה, הפעם בחיוך בלבד.

    "זה עם העיניים הכחולות". - ש. מסתכל עלי, אני מסתכל עליו. פעם ראשונה מבחין כל אחד מאיתנו כי לזולתו עיניים כחולות.

    לשנינו היה זה שיעור מאלף בדרכי חשיבה ועיבוד מידע.

    נכון, היינו צעירים, אבל גם כיום, 37 שנים אחרי, עם שותף נוסח ש., אני לא בטוח שהייתי מצליח לנהוג אחרת.

    יום אחד, קורא לי היועץ המשפטי הראשי באותו מוסד, ומטיל עלי להגיש לו חוות דעת על מקרה מורכב שהגיע למוסד. דרכי איסוף המידע אז, שונות מן המקובל כיום. אין תקליטורים משפטיים, וגם האינטרנט לא משהו...

    אני בוחן את העובדות של המקרה המורכב, ומגיע למסקנה פשוטה. בדיקה בספרות משפטית אינה משנה את דעתי. על פני שלושת רבעי עמוד פוליו אני מסביר מדוע על המוסד לשלם.

    היועץ המשפטי הראשי קורא לי לחדרו ושואל אותי אם אני בטוח לגבי חוות הדעת. מה לעשות, זו דעתי ואני תומך בה...

    הוא מנסה לשכנע אותי לשנות את חוות הדעת. לא שהוא מפנה אותי, ודאי לא מציג לי, איזו פסיקה או מאמר של חכם משפטי שיתמוך בכך, פשוט שאחשוב מחדש - ואכתוב מחדש. לא, איני רואה סיבה לכך. היועץ הראשי מביע אכזבתו מן הנוקשות המחשבתית שלי - וזהו.

    כבר לא עבדתי שם, כאשר התפרסם פסק הדין שבו פסקו השופטים, בצירוף חיוב בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, את מה שאני הסברתי לו בשלושת רבעי העמוד - ובחינם. נחמד להיות צודק, אבל עדיין נותרה לי תעלומה - מדוע היועץ המשפטי הראשי של המוסד, מחשיב את דעתו של מתמחה, עד כדי כך שינסה לשכנעו לשנות מדעתו? לקח לי קצת זמן - אבל נראה לי שהבנתי. למקרה שיתקבל פסק דין כפי שאכן נתקבל, רצה הוא שיוכל לטעון כי היתה בידיו חוות דעת משפטית תומכת...

    מסיבות אישיות נאלצתי לקטוע התמחותי בירושלים ולחזור לחיפה. כאן שוב מצאתי עצמי במשרד מכובד ומהוגן, אם גם מגוון יותר בשטחי פעילותו, ולא בהיקפים הכספיים שבמקום התמחותי הראשון.

    המשימה הראשונה שהוטלה עלי שם, על ידי שותפו של המאמן - רישום בית משותף ("שיגעו אותי, סבלתי ממנו מספיק, ואני לא רוצה לשמוע עליו עד שיירשם הצו"). הענין פשוט לחלוטין. שלושה שותפים למגרש, תושבי חוץ, בנו בנין ובו שלוש דירות זהות, ויש לרשום כל אחד מהם כבעלים של דירה אחת. אבל הפקיד העוסק בכך - הוא בהחלט לא פשוט.

    אני מבקש מן המזכירה להדפיס צו - וניגש לפקיד. הוא מחזיר לי עם הערות נוסח פסיק ונקודה - וגולת הכותרת: את שמות חברי הנציגות יש לרשום בטור אנכי, ולא בשורה אופקית. עם בעל הסמכות איני מתווכח. המזכירה מדפיסה מחדש ואני מגיש. הפעם מגלה הפקיד כי מדובר בתושבי חוץ, ומבקש אישור מן המפקח על מטבע חוץ. (היה פעם תפקיד כזה, בעת שלא היה מותר לאזרח מן השורה להחזיק מט"ח). צעדיי כבר היו מתוכננים, כאשר המאמן שואל אותי מה קורה בתיק. אני מסביר לו בשלווה - והוא מתפוצץ: "אבל אין כאן שום דיספוזיציה!" הוא מסביר בתסכול את הידוע. אני מרגיע אותו ומסביר לו את תכניתי.

    עוד מהיותי בי-ם אני מכיר מישהי העובדת במשרדי המפקח על מט"ח. אני מרים אליה טלפון, (כן, טלפונים כבר היו אז...) ואחרי שאני מוודא שהיא יושבת - אני מספר לה את הסיפור.

    "אבל אין צורך באישור כזה", היא נשנקת. "אני יודע, אני מתכוון לשלוח אלייך מכתב בענין זה, ומבקש שתוציאי לי אישור שאין צורך באישור".

    ואכן כך קורה. אני מביא את ה"אישור-שלא-צריך-אישור", והפקיד, בלב כבד, נאלץ להיפרד מתיק שאליו כבר נקשר נפשית, ולהעבירו אל המפקח לאישור הצו.

    וגם זה לקח שאני מנחיל לכל מתמחה העובד עמי: - פקידים יכולים לדרוש ממך עוד מסמך או עוד חתימה. כל עוד ביכולתך לספק את הנדרש - חבל להתווכח.

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל

      אריאל, חיפה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין