הילה הייתה מדוכאת מאד. כבר שבועיים שלא שמעה או ראתה את ערן. אמנם ביקשה ממנו ללכת לבלי לשוב, אך עמוק בפנים, רצתה מאד לראותו שוב. עמוק פנים, אהבתה אליו הייתה חזקה ממנה. היא החליטה שבערב תצא קצת, עליה לנקות את הראש ובעיקר, את הנשמה. למרות כל מה שעברה, ייחלה לשכוח זאת והדרך היחידה להצליח בכך הייתה לצאת. היא לבשה מכנסי עור צמודים ושחורים כפחם, חולצה תואמת עם מחשוף נדיב, משחה את שפתיה באדום מזעזע, איפרה את עצמה קלות ויצאה. היא עוד לא החליטה האם תטביע את יגונה בפאב, או שמא תבחר במועדון הקרוב. לבסוף החליטה ללכת למועדון הכי רועש בעיר. "עדיף לי להימנע מלהיפגש איתו שוב" אמרה בניסיון לשכנע את עצמה. "אולי אפילו אפגוש שם איזה חתיך חדש." אמרה לעצמה בחצי חיוך. על מי היא מנסה לעבוד? חתיך חדש זה הדבר האחרון שמעניין אותה. "מעניין אם כבר גילה על ההיריון..." מצאה עצמה שוקעת במחשבות שוב. כשהבינה שהיא נכנסת למעגל הקסמים מחדש, לחצה על דוושת הגז ומיהרה למועדון. היא נכנסה למועדון שהיה מוצף בעשן סיגריות, ומוזיקה מחרישת אוזניים. כולם רקדו בקצב מטורף ללא הפסקה. כשראתה כי שכחה את חפיסת הסיגריות שלה, החליטה לבקש מהבחור שהיה לידה. "יש לך סיגריה?" שאלה בתוספת חיוך מאולץ. הוא הפנה אליה את ראשו. "לי?! לא. אני לא מעשן." אמר מופתע לגמרי מפנייתה. למרות הפתעתה מתשובתו, בחנה לרגע את הבחור שישב לצידה. משום מה הוא נראה היה לה מוכר מאד. אך היא לא זכרה מהיכן. שיערו החום היה פרוע וניכר היה כי רקד עד שאזלו כוחותיו ועכשיו הוא יושב לצידה על מנת לנוח מעט. לחיו היו ורודות- אדומות אולי בשל החום במועדון. עיניו הירוקות התבוננו בה בפליאה, וכשדיבר אליה שוב, לא יכלה לנתק את מבטה משפתיו הורודות. "את בסדר?" שאל אותה. "זו לא כזו טרגדיה אם אין לי סיגריה. את יכולה לבקש ממישהו אחר." "אה?" חזרה למציאות. היא הביטה בעיניו. "אמרתי, שזו לא כזו טרגדיה אם אין לי סיגריה. בקשי ממישהו אחר." חזר על דבריו. עיניו היפנטו אותה. היא ידעה שהיא מכירה אותו מאיפשהו. אך מהיכן לעזאזל?? הוא אחז בכתפיה וניער אותה מעט. "היי, הילה, צאי מזה. את מרגישה טוב? מה יש לך?" השוק שלה זעזע אותו. כשהשתחררה מעט, הרגיעה אותו. "אני בסדר, פשוט... לא יודעת, אתה מוכר לי, ואני מנסה להיזכר מהיכן.... לא משנה..." אמרה וקמה. היא יצאה מחוץ לדלתות המועדון, והתיישבה על אחד הספסלים שהיו בחוץ. היא נשמה עמוק. סוף סוף אוויר נקי לנשימה. היא חשה בנגיעה קלה בכתפה השמאלית. "הנה, השגתי לך סיגריה. קחי, למרות שאת יודעת שזה לא בריא, וזה מזיק לך." אמר הבחור איתו דיברה רגע לפני. "תודה" אמרה. משהו בדבריו צלצל לה מוכר. "רק אל תחשוב שאני מכורה או משהו כזה... פשוט כשרע לי..." היא לא סיימה את משפטה. פתאום האסימון נפל לה. היא גם קלטה פתאום שהוא פנה אליה בשמה בדיוק רגע לפני. "רגע! זה אתה! הבחור המסתורי ההוא, שפגשתי בפעם הקודמת שהייתי במועדון....תזכיר לי, מה שמך?" פנתה אליו. "אבישי. כן, זה אני." חייך אליה. "למה רע לך?" שאל. "סתם כך.. לא משנה." נסתגרה פתאום. "את משקרת לי. אולי פעם אחת ספרי לי את האמת?" אמר בשלווה. "אני יודע שקרה לך משהו איום שקורה לך כבר שנים, אבל בגלל שאת לא מספרת לאף אחד, זה קורה שוב ושוב ושוב..." אמר. היא נבהלה מעט מדבריו. אולי כי היה בהם מעט מן האמת. הרבה, מן האמת. "מאיפה אתה יודע?! אתה לא מכיר אותי בכלל!" התבלבלה לגמרי. "אני יודע עליך יותר מאשר תדעי אי פעם. ואני יודע שמה שקורה לך, לא אמור לקרות, ואסור לו לקרות. ולך, אסור לשתוק יותר." אמר ברצינות גמורה . צמרמורת הכתה בה. "אל תפחדי." ביקש ממנה. "מאיפה אתה יודע שאני מפחדת ממך? דבר מכל מה שאמרת אינו נכון." אמרה לפתע. "גם העובדה שנאנסת על ידי אביך לפני שבועיים, ובכלל בכל השנים האלה, גם זה אינו נכון? מה לגבי זה שאימך ידעה הכל ושתקה? גם זה לא נכון?!" אמר והדהים אותה. היא מעולם לא סיפרה זאת לאיש. אפילו לא לחברתה הטובה ביותר. שנים על גבי שנים של שתיקה... "מה... מאיפה... א...אתה יודע...?!" היא לא חיכתה לתשובתו אלא פנתה לברוח משם. הוא תפס בזרועה והושיב אותה בחזרה על הספסל. המשך יבוא.... © כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ליונית ס |