
בזמן האחרון התגובות שאני מקבל כאן בבלוג ומהמעט איתם אני מתכתב כאן, מפריעות לי. התגובות אומרות דברים כמו "תשתנה", "צא מזה", "תחשוב אחרת" וכד'
ברור, אני רוצה להשתנות, לא רוצה להשאר בודד. לא רוצה להשאר כזה לא יוצלח. אבל להגיד "תשתנה" זה לא עוזר, הרי אני לא יודע כיצד. אני לא מצפה לתשובות מאנשים, לאף אחד אין תשובה וגם אין נוסחאות. הבלוג נועד כדי לתהות על פן אחד מטריד בחיים שלי, הבדידות. לכן הבלוג מדבר כמעט אך ורק על זה. על צדדים אחרים בחיי אני לא מדבר בבלוג הזה. יש לי עבודה שאני מרוצה ממנה, נותנת לי לא מעט זמן פנוי לחשוב ולפתור את הבעיות שלי. נותנת לי מספיק זמן להתעסק בתחביבים שלי ומדי פעם גם נותנת לי סיפוק.
הערב עוד התקף בכי, לא בדיוק ברור למה, אבל כנראה פירוק מתחים. זה ממש משחרר לבכות. בכי של מספר דקות ואחר כך שקט, המחשבה פנויה יותר לחשוב. לא, זה לא הביא תובנות חדשות, אבל התחושה הייתה בכללי יותר טובה.
אני עדיין רוצה להתכתב כאן עם נשים בעיקר, אב מבקש שיקבלו אותי כפי שאני. אני אשתנה בסופו של דבר. כל הבלוג נועד לזה ונראה שזה אכן עוזר. אבל חשוב להבין, עשרות שנים של בדידות לא נמחקות ברגע. חיים תחת ביקורת מתמדת שכל דבר שאני עושה לא טוב, לא משתנים ברגע.
כנראה לאנשים קשה להבין את משמעותה של הבדידות. בדידות זה אומר שנכנסים הבייתה והטלפון לא מצלצל כי אין מי שמתעניין בי. בדידות זה אומר שאף אחד לא יתעניין בי דרך המייל לשאול מה שלומי, רק אם אני אתעניין, אתקשר וכד' אז אקבל קצת עניין. חברים יש, אבל לא חברים קרובים. אין מי שיתעניין בי, בתחושות שלי.
סליחה עם הפוסט הזה נראה קצת מבולבל. אולי המחשבה לא מספיק בהירה אחרי בכי. אבל רציתי להוציא את אשר על ליבי.
|
מצב זמני
בתגובה על עוד ילד, שמחה או עצב?
+גבריאל
בתגובה על שאלה תמימה
תגובות (4)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
חס וחלילה לחזור בתשובה.
תאמין לי שאת נושא הדת אני מכיר היטב.
את אומרת שהפן שאני חושף כאן בבלוג אינו מדכא?
הבלוג הוא אנונימי ואני רוצה לשמור אותו כזה. לכן קשה לי לחשוף כאן דברים אחרים בחיי.
היתרון של האנונימיות הזו, היא שאני יכול לכתוב דברים שלא הייתי כותב כאשר יתכן שהקוראים באמת מכירים אותי.
אם יתכן שהקוראים באמת היו מכירים אותי לא בטוח שהייתי כותב על הבכי הזה.
הבכי הזה באמת שחרר. פשוט ישבתי ובכיתי וזהו.
לא לגמרי ברור מדוע הגיע הבכי, כי לא היה באותו יום שום דבר שהזכיר לי את הבדידות יותר מאשר ביום אחר.
אני חושב לחפש מאמנת אישית לזוגיות, אולי זה יעזור. פסיכולוגית ניסיתי וקצת עזר, עזר להתגבר על רחמים עצמיים אבל את הבדידות לא פתר.
עדיין יש לי קשיים עם קשר. אמנם כבר התקדמתי והרבה יותר קל לי ליצור קשר מאשר בעבר. אבל משום מה אף קשר שאני יוצר לא ממשיך. נכון חלק מזה בגלל הצד השני אבל אני בטוח שחלק מזה זה גם אני.
טוב, נמאס לי לראות את הפוסט הזה ללא תגובה.
התחלתי להתכתב אתך ובינתיים ממש כיף לי, ומעדיפה להמשיך בהתכתבות הפרטית.
ממש לא מדכא (אל תתאמץ להוכיח לי שכן).
אם זה באמת פן אחד שלך בלבד, איך אתה חושב לפתור אותו בבלוג אם לא תחשןף קצת את הפנים האחרות שלך?