בזמן האחרון התגובות שאני מקבל כאן בבלוג ומהמעט איתם אני מתכתב כאן, מפריעות לי.

התגובות אומרות דברים כמו "תשתנה", "צא מזה", "תחשוב אחרת" וכד'

ברור, אני רוצה להשתנות, לא רוצה להשאר בודד. לא רוצה להשאר כזה לא יוצלח.

אבל להגיד "תשתנה" זה לא עוזר, הרי אני לא יודע כיצד.

אני לא מצפה לתשובות מאנשים, לאף אחד אין תשובה וגם אין נוסחאות.

הבלוג נועד כדי לתהות על פן אחד מטריד בחיים שלי, הבדידות.

לכן הבלוג מדבר כמעט אך ורק על זה.

על צדדים אחרים בחיי אני לא מדבר בבלוג הזה. יש לי עבודה שאני מרוצה ממנה, נותנת לי לא מעט זמן פנוי לחשוב ולפתור את הבעיות שלי. נותנת לי מספיק זמן להתעסק בתחביבים שלי ומדי פעם גם נותנת לי סיפוק.

הערב עוד התקף בכי, לא בדיוק ברור למה, אבל כנראה פירוק מתחים. 

זה ממש משחרר לבכות. בכי של מספר דקות ואחר כך שקט, המחשבה פנויה יותר לחשוב.

לא, זה לא הביא תובנות חדשות, אבל התחושה הייתה בכללי יותר טובה.

אני עדיין רוצה להתכתב כאן עם נשים בעיקר, אב מבקש שיקבלו אותי כפי שאני. אני אשתנה בסופו של דבר. כל הבלוג נועד לזה ונראה שזה אכן עוזר.

אבל חשוב להבין, עשרות שנים של בדידות לא נמחקות ברגע.

חיים תחת ביקורת מתמדת שכל דבר שאני עושה לא טוב, לא משתנים ברגע.

כנראה לאנשים קשה להבין את משמעותה של הבדידות.

בדידות זה אומר שנכנסים הבייתה והטלפון לא מצלצל כי אין מי שמתעניין בי.

בדידות זה אומר שאף אחד לא יתעניין בי דרך המייל לשאול מה שלומי, רק אם אני אתעניין, אתקשר וכד' אז אקבל קצת עניין.

חברים יש, אבל לא חברים קרובים. אין מי שיתעניין בי, בתחושות שלי.

סליחה עם הפוסט הזה נראה קצת מבולבל. אולי המחשבה לא מספיק בהירה אחרי בכי. אבל רציתי להוציא את אשר על ליבי.