הבלוג הזה לא באמת חדש. פשוט הייתי זקוקה לריענון קל, נהיה לי קצת קר ובודד בבית הקודם, אז החלטתי לארוז את הפוסטים ולנדוד למקום חדש.

אני מעין, עד לפני שנה אם הייתם שואלים אותי מי אני הייתי מסכמת את זה במילה אחת – מוזיקה. היום אני מעין. וזהו. בלי תוספות. אם עד לפני שנה עבדתי בערוץ המוזיקה, היה לי חבר מוזיקאי, הייתי יוצאת לשלושים הופעות ביממה ובדרך גם טיפה מנגנת לעצמי – היום אני קמה בבוקר, יוצאת לעבודה הרגילה שלי, קצת לאוניברסיטה, הרבה לישון. בדרך קצת איבדתי את הדרך.

אבל של מי לעזאזל היה הרעיון הטיפשי הזה לצבוע את השיער לבלונדיני?

נכון. שלי.

אחד מהחלומות המרכזיים שלי, ואולי מספר אחד ברשימת הדברים שאני רוצה להספיק, הוא להיות סופר-כוסית. אני בחורה רמה ב' קלאסית. יפה בעיניי חלק מהאנשים, מעניינת בעיניי חלק מהאנשים, אבל אף אחד עוד לא החשיב אותי לסופר-כוסית. שזה בסדר. אדם צריך לדעת את מקומו.

אבל עדיין לא הצלחתי לפענח מה בדיוק משדרג את רמה ב' לרמה א', ולכן אני מקדישה את המאמצים שלי בשלושה כיוונים עיקריים.

הראשון – להיות מפורסמת. איפשהו באור הזרקורים כל המינוסים נעלמים. מישהו כבר ימצא את הדרך לעשות שלא יהיה לי סנטר כפול בפרופיל, או לטשטש את העובדה שעין ימין שלי כל כך גדולה שאני נראית קצת כמו קוואזימודו. ישנו מספר בחורות רחב ומשמעותי שלולא ההילה הזוהרת לא היו מגיעות לרמה א', ולכן גם אני מנסה באחד הימים לעטות על עצמי את אותה הילה, ולו רק כדי לעלות דרגה.

השני – להוריד במשקל. אותו מאבק שאני מנהלת כבר מגיל 14 על אותם עשרה קילו ארורים, שצפויים, כך אני מאמינה, לשנות את החיים שלי מקצה לקצה. שמונה קילו פחות ואני כבר ממש קרובה לרמה א'. בדוק.

השלישי – ובר המימוש – הבלונד. מרלין מונרו, מדונה, יעל בר זוהר, אפילו דונה ממופע שנות השבעים בעונה האחרונה – כולן לוהטות. המרוץ אחר הלהיטות הוביל גם אותי אל הספר, ואחרי עשרות שאלות סטייל "אבל זה לא לנצח, נכון?", או "אני סומכת עליך, ספר", הרגשתי איך המוח שלי נצרב מבפנים, ויצאתי זהובה יותר וורודה יותר (לא יודעת להסביר איך, מתברר שהשפתיים שלי מאוד ורודות לאור הבלונד).

תיארה את זה יפה אמי היקרה כשראתה אותי ואמרה: "נראה לי שאני לא אוהבת את זה". במקום להפוך ללוהטת, הפכתי לאחת שנראית כאילו היא עטתה עליה פאה. ולא, נותני עצות יקרים, אני לעולם לא אוכל לצבוע חזרה לצבע הבאמת יפה שהיה לי קודם. שלא לדבר על להחזיר את הפס השחור שהיה לי בשיער, תוצאה של כתם לידה שיש על קרקפתי.

אז הנה אני, זהובה ומטופשת, לא לוהטת, לא בלונדינית מהסוג שיקראו להן "הבלונדינית", אלא מהסוג שיישאר "זאת עם המשקפיים". אבל זה בסדר, גם ככה לא מצאתי הרבה סיבות טובות לעזוב את הבית הממוזג לאחרונה, אני רק אאלץ לחכות שכמה חודשים יחלפו, ששיערי ישוב להיות כבעבר, ואז אוכל להתפכח ולהבין שלפעמים צריך פשוט להסתפק במה שיש.

ולרדת 8 קילו.

ולהיות מפורסמת.

ויש לי גם מייל

 mayan.rodeh@gmail.com

מעין