פברואר 2008,  18.30 קניון **** . מטייל עם רעייתי בקניון, הערב מסיבת הפתעה. יומולדת והיא אינה יודעת דבר. "בואי, נוסעים לקנות לך שעון... אני אומר לה. משוטטים לנו בין החנויות ומחפשים שעון יד  לכלת החגיגה (זה גם היה חלק מהתרגיל להרחיקה מהבית כדי לסיים את כל ההכנות למסיבת ההפתעה). פוסעים לנו ניחותא בשדרה הראשית של הקניון. חלון ראווה מלא בשעונים. "היכנסי ובחרי לך שעון, ואל תדברי איתם על מחירים...  "אני נשאר לרגע בחוץ.. ואז.....

אני מבחין בה ונאלם דום. מביט בה בתמהון.  רעייתי מבינה כי משהו קרה "מה קרה? היא שואלת.   "כלום, היכנסי לחנות. סתם הרהורים צפו ועלו בי. אני משיב. כל המראות צפים לי מול העיניים. האירוע כולו מתגלגל  לי כמו בסרט. 

הסיפור מתחיל באביב של שנה קודמת , באחד מימי האביב של שנת 2007. יום בהיר השעה 10.00 בבוקר. חבר מתקשר ושואל אם "יש מצב לקפה"?  "ברור, תגיע . אני לוחץ על הקומקום...  החבר הינו מתנדב ביחידת האופנוענים של זק"א (זיהוי קרבנות אסון) ומתנדב ביחידת המתנדבים של מד"א.  תמיד צוחקים עליו שאם הטיפול כחובש לא מצליח לו מיד הוא גם הקברן. חבר טוב.  הבחור מגיע למשרדי ואנחנו יוצאים עם הקפה לפינת הישיבה מחוץ למשרד, לתפוס קצת שמש.  מתיישבים ואז הביפר שלו מצפצף. "קבלו אירוע התאבדות ביער ****, מדובר באישה צעירה שהתקשרה לבן זוגה והודיעה כי בכוונתה להתאבד, באיכון פלאפון (בדיקת מיקום לפי אנטנות סלולאריות) מתברר כי המיקום הוא  יער****....  זו לשון ההודעה, אנחנו מביטים אחד בשני, היער הוא במרחק שלוש דקות נסיעה מהירה מהמקום בו נמצאנו. בלא להוסיף מילים מיותרות, הוא עולה על האופנוע, אני על הניידת. אני עוד מסמן לו על מכשיר המירס "נהיה בקשר במירס" וטסים תוך הפעלת סירנות (גם לאופנוע יש מערכת כריזה אימתנית) ליער.

מגיעים לכניסה למתחם היער ובמקביל מגיעה ניידת טיפול נמרץ. כולנו יורדים מכלי הרכב ואני מחלק גבולות גיזרה לחיפושים, במקביל אני מבקש מסוק לחיפוש ממעל, יכולותיו בסריקות מסוג זה גבוהות ולפעמים הכרחיות. "בקשתך למסוק נבדקת כרגע, תקבל תשובה בעוד מספר קטנות (דקות)" אני מקבל תגובה ברשת הקשר. מחלקים גזרות חיפוש ויוצאים לחיפוש,   

בינתיים  מתקבלות הודעות במערכת הקשר כי לאותה אישה יש עבר בניסיונות אובדניים והיא מטופלת בתרופות פסיכיאטריות. אני סורק בגבולות שהוקצו לי ומסיים ללא תוצאות. הדקות נוקפות ואין תוצאה.   החבר שנמצא בקשר עם כוח מד"א מדווח כי גם  אצלם  אין תוצאה. "אוקיי, תחזרו לנקודת ההתחלה ונעשה הערכת מצב מחודשת....  ברשת הקשר אני מבקש איכון מחודש למכשיר הסלולארי של האישה ומקבל לאחר מספר דקות "המכשיר נמצא ביער ****, ברדיוס של 500 מטר ממרכז היער....  " היכן לעזאזל נמצא מרכז היער הזה...? אני מהרהר לעצמי בזמן ההמתנה לחבר ולצוות הנט"ן.

החבר'ה מגיעים ומנסים לחשוב יחד. "תקשיב.... אני אומר לפראמדיק מפקד צוות הנט"ן, "תן קפיצה 2 ק"מ מזרחה, יש שם עוד יער. תתחיל לסרוק אותו  אולי מתכוונים דווקא ליער ההוא?.... "אוקיי, בדרך... הוא עונה ויוצא לדרכו. "אתה, אני אומר לחבר.  "תשאיר את האופנוע כאן, עלה לניידת ונסרוק שוב את היער...  "יש לי תחושת בטן כי היער הזה לא נסרק כראוי, חייבים למצוא אותה... החבר מדומם את האופנוע ומצטרף אלי לניידת. "למרות שאין טעם לסרוק שוב... אני אומר. "אנחנו נסרוק ונראה מה יקרה...  אני מתחיל בנסיעה בשביל העפר   ונוסע בדרך ממנה יצא רק כרגע האמבולנס שסרק.

מגיע למזלג שבילים ושואל את החבר. "מה אתה אומר? ימינה או שמאלה?...  החבר אומר "קח שמאלה.  השמאלי מעט בעליה וקצת עם סלעים, לא מאמין שהנט"ן סרק בשמאלי".  "אוקיי. אני פונה לשביל השמאלי ומתחיל בנסיעה על הסלעים... נוסע כ100 מטר ואז החבר צועק "עצור....!" אני בולם. "אני מזהה רכב במעלה השביל. בוא נרד מהרכב ונעלה רגלי.

יורדים מהרכב ואז גם אני מבחין ברכב הפרטי הכסוף בין העצים.  האדרנלין  מתחיל לזרום בעורקיי. מתקדמים במהירות ומיד מבחינים במרחק של כמה מטרים מהרכב הכסוף באישה שוכבת על הקרקע כשפניה לכיוון הרצפה. יחפה. לבושה בג'ינס וחולצת פסים. פותחים בריצה מהירה ומגיעים לאישה. מרחוק לא מבחינים בסימני חיים. החבר כורע ברך לידה ומתחיל בניסיון לגלות סימני חיים, בודק דופק  "אין..... הוא מרים מבט לעברי. "אין דופק ואין נשימה... הוא אומר. אני משדר במכשיר הקשר כי האישה נמצאה ומבקש מהמוקד כי יזמן לי מד"א למקום.  "תעזור לי להפוך אותה על הגב... הוא מבקש.  ביחד אנחנו הופכים את האישה הצעירה על גבה. ואכן אין סימני חיים. החבר מתחיל בפעולות החייאה תוך שנותן לי את מכשיר המירס שלו ומבקש שאזעיק את צוות הנט"ן שנשלח ליער הסמוך.

הצוות מגיע די מהר ומצטרף לפעולות ההחיאה.  הפעולות נמשכות מספר דקות (שנראות לי כמובן כמו נצח) ובזמן הזה אני מתפנה לבדוק את הרכב. הרכב שחנה בסמוך היה נעול, מבעד לחלון הדלת האחורית אני מבחין בדפדפת צהובה המונחת על הספסל האחורי ועליה כתב יד שאיני מצליח לקרוא. הנחתי שזהו מכתב ההתאבדות. ואז אני מבחין כי על ריצפת הרכב מפוזרים מספר רב של כדורים  בצבעים שונים. הטלפון מצלצל ומודיעים לי כי בן זוגה של האישה בדרך למקום, ביקשתי כי יודיעו לו להביא מפתח חלופי לרכב.אני חוזר לצוות הנט"ן ומתבשר כי הצליחו להחזיר לאישה סימני חיים. הבחנתי גם כי התחילה להשתעל ונאמר לי שזה סימן טוב. "אם כי...." אומר לי הפראמדיק. "אני לא יודע כמה זמן היא במצב הזה וייתכן כי נגרם לה נזק בלתי הפיך, לא יודע גם מה היא לקחה. בכל מקרה היא תפונה בנסיעה דחופה לבית החולים *****. הצוות מעמיס את האישה על מיטת האמבולנס ויוצא מהמקום בנסיעה מהירה. 

נשארנו החבר ואני לבד בשטח, "זה נס. פשוט נס גדול....  אומר החבר שומר המצוות. "אני לא יודע איזה עתיד צפוי לה  ואם היא תוכל להחלים בכלל אבל זה נס...." במכשיר הקשר מתחילים להציק לי כל קודקודי העולם. כל קציני משטרת ישראל חייבים לקבל דיווח מיידי על האירוע ועל הפרטים. כמובן שלכולם יש גם עצות  והנחיות מה עלי לעשות. אני מחליט לבחון קצת את השטח הקרוב. מתחיל בסריקה מדוקדקת מהרכב עד הנקודה בה שכבה האישה מרחק של כמה עשרות מטרים ודי מהר מאתר את מכשיר הטלפון שלה זרוק בין השיחים, על הצג מופיעות לי המילים "49 שיחות שלא נענו". מיד אח"כ אני מאתר נעל, עוד נעל ובהמשך גם צרור מפתחות.  אוסף את כל  הממצאים ומגיע בחזרה לרכב. פותח אותו ודבר ראשון בודק את הכתוב בדפדפת הצהובה. אכן מכתב פרידה מבן הזוג. מלל רגיל של התנצלות ובקשת סליחה. בנוסף היא ציינה כי היא מבקשת ממנו לדאוג לשני הכלבים שלהם. הבנתי כי הכלבים הם  משוש חייה. בתיק שהיה מונח גם הוא על הספסל האחורי נמצא ארנק ובתוכו תעודת זהות, ו... תעודת רופאה.. מסתבר כי הגברת היא רופאה. אני מבחין גם באישור כניסה עם רכב לבית החולים ****  שאליו היא מובלת ממש ברגעים אלו.  

לאחר כשלושת רבעי השעה מגיע לשטח בן זוגה. האיש מספר כי היא אכן רופאה בבית החולים, כי היא סובלת מזה כשנתיים מדכאונות שמטופלים בתרופות וכי בעבר כבר ניסתה להתאבד  ביער  אחר. גם אז ניצלה בדקה התשעים ע"י שוטרים שמצאו אותה בסריקות. האיש גם סיפר כי באמת הכלבים שלהם מאוד מאוד חשובים לה והוא מבין   למה ציינה  את בקשתה במכתב הפרידה. האיש נראה מאוד נסער וברור גם למה.  הצעתי לו לנסוע לבית החולים ואני כבר אדאג לרכב. הוא סירב. הבנתי כי הוא פשוט חושש מבשורות שיתבשר שם. ואז. הגיע צלצול טלפון שסיפר לו כי האישה מטופלת בבית החולים וכי נעשתה לה שטיפת קיבה וכי כרגע היא בטיפול נמרץ בהשגחה. רק אז הסכים האיש לנסוע לבית החולים. דאגתי כי הרכב יגיע לבית המשפחה וסיימנו את האירוע.

הפרטים כמובן ניקרו לי בראש. המראה לא עזב אותי והרהרתי במקרה הזה לא מעט. לאחר יומיים החלטתי לנסוע לבית החולים לראות מה קורה עם אותה גברת. הגעתי, ביררתי באיזו מחלקה היא מאושפזת (עדיין טיפול נמרץ) ועליתי מחלקה. זהו כמובן מעשה שלא ממש נהוג -אבל הייתי חייב את זה לעצמי. הגעתי למחלקה והבחנתי בה עדיין מחוסרת הכרה ומחוברת למיליון צינורות ומכשירים. למזלי בן הזוג לא נכח במקום ולכן עזבתי . 

המקרה המשיך לנקר לי בראש עוד מספר חודשים, מחשבות עלו מידי פעם "מעניין מה קורה איתה. מעניין אם החלימה, אם יצאה מזה. לאט לאט הסיפור השתכח מזכרוני  ואז....      

ואז ראיתיה מטיילת בקניון.  "כן, זו היא. זו ממש ממש היא...". שחררתי אנחת רווחה  ואז הבחנתי  ברעייתי העומדת לידי ונועצת בי מבט מופתע ומפוחד גם יחד. ראיתי תלוש מהמציאות ואחוז שרעפים כנראה. "מה קרה...? היא שאלה.. "עזבי... משהו מהעבודה... סתם עלתה בי מחשבה וזהו... מצאת שעון...?