אירה נעצה את המחט במרכז הפרח האדום, הפתוח לרווחה, וחיזקה אותו בשני תפרי רקמה נוספים. היא עבדה בקדחתנות ללא אוכל ושינה כבר שלושה ימים. בצד חיכו לה עוד 8 גובלנים ענקיים, כש-8 הנערות שהגיעו לפרקן, מגיעות לביתה יום יום, וכל אחת בתורה דוחקת בה לסיים את "רקמת החיים" שלה-ראשונה...

. על פי מנהגי הכפר העתיק בפסגת ההימלאיה, הצגת נערה שהגיעה לפרקה, לא תתאפשר ללא הצגה פומבית  של "רקמת החיים" שלה - תיאור מסע החיים שלה מילדות לבגרות. רק אז ניתן האות הרשמי לגברים הצעירים של הכפר להתחרות על לבה של הנערה שהפכה לאישה..

אירה חשה דקירות של רעב בבטנה,  והלמות הכאב הקצובה בראשה התמזגה עם תנועותיה המיומנות במחט. אם תצליח לסיים את הגובלנים בזמן לחגיגת הפריון, ישלמו לה הורי הנערות בעין יפה, ואירה, המומחית מספר אחת בכפר לא יכלה לסרב לשום עבודת רקמה. בגופה המעוות מלידה היה רק איבר אחד שלא עורר באנשי הכפר קבס: זוג ידיה הזריזות, שרקמו במהירות הברק, ובדייקנות של פלס מים. ידיים אלו, הן שהשאירו אותה בחיים, כאשר הכפר כולו לחץ על הוריה לגלגל אותה מראש ההר, משום שליצור מפלצתי כמוה, פשוט אין כל ערך קהילתי.

 היא אימצה את עיניה כדי לבחור בפרחים המתאימים שייצגו תחנות בחיי הנערות על גבי הגלים המתפתלים של נהר החיים שלהן. פרחים ורודים, בתוליים, לתקופת הילדות שופעת התום. פרחים אדומים, מפתים, לתקופת הנץ הנשיות, פרחים זהובים-חומים לציון נקודות משבר. מה שפר מזלן, חשבה במרירות, כאשר חייהן המושלמים מנוקדים קלות במשברים קצרים וחולפים...

היא גירשה בכוח מחשבות אלה, ונזפה בעצמה. אחרי הכול, עליה להודות לגורלה שחנן אותה בידיים להשכיר. ידיים שעזרו לנערות חסרות כשרון לפרוש לעיני כול בחגיגת הפריון גובלן מרהיב ביופיו של חייהן, ובתמורה מקבלת קצה של חיוך לעברה מהוריה. זה היה המגע היחיד שהותר לה לקבל מהם, הנפשות היחידות שעמן תזכה כנראה לחיות כל חייה.

עוד חגיגת פריון עמדה להתחיל. הנערות הנרגשות פרשו בזו אחר זו את רקמות החיים שלהן לפני כל אנשי הכפר. אירה חיכתה עד ש-8 הגובלנים מעשה ידיה הוצגו, וזכו , כמו תמיד, לתשואות סוערות. עיני הגברים הצעירים נצצו בלהיטות. מיד יינתן האות לריקודי הפריון עם הנשים החדשות, שקיבלו את אישור הכפר. התופים כבר החלו להלום קצובות, כשלפתע הושלך גובלן נוסף,בלתי צפוי למרכז המעגל.

רחש של הפתעה עלה בקהל. זקני הכפר לא זכרו מקרה כזה, שחרג מכללי הטקס. בדממה שנוצרה דידתה אירה אל הגובלן, הרימה אותו מעלה, מעלה, ופרשה אותו לכל עבר. מעולם לא נראה גובלן כזה בחגיגת הפריון. ביד אמן היו רקומים עליו גלים-גלים של פרחי ענק שחורים משחור...

הכפר כולו שתק. אירה התבוננה בעיני כל אחד ללא מורא , ומבטה פילח קרביים. היא אחזה בגובלן שחור הפרחים והתעטפה בו כולה. אחר פסעה  לקצה הרחבה, במקום הגבוה ביותר בהר, ועמדה מול התהום, בגבה אל אנשי הכפר. היא הושיטה רגל אחת לכיוון התהום, ואז נשמעה צעקה רמה.

אירה קפאה במקומה, כשחשה ידיים חסונות תופסות את גופה המעוות ומושכות אותה חזרה אל החיים. היא הרימה את ראשה ופגשה במבטו העז של הגבר הצעיר הכי מבוקש בכפר . היא חיפשה בעיניו רחמים וסלידה, אך במקום זאת ראתה ניצוץ של הערצה. כמתוך חלום שמעה את המשפט: "אישה חדשה, התואילי להעניק לי את הכבוד לרקוד אתך את ריקוד הפריון?"

* נכתב בהשראת הציור שנראה כגובלן, פרי מכחולה של חברתנו רפאלה ("נפרטיטי"). הציור מצורף     בזה באדיבות האמנית( כל הזכויות שמורות לה!). תודה!

* כל הזכויות (לסיפור) שמורות לאלומה עברון (c)