נתחיל מזה שלאחר שעובדי זאפה הנחמדים ביצעו ניסיון לא צליח להעביר אותנו למופע אחר "עקב תקלה טכנית" נאלצנו להגיע באמת מוקדם – חוויה מוזרה, לא טבעית וחד פעמים עבורי.

אבל גם אחרי תחילת המופע מעמד היהלומים המשיך לככב – מייסי ליטפה אותו, מזמזה אותו, הסתובבה סביבו (לפעמים עד שקיבלנו סחרחורת) והראתה בכל דרך שמערכת היחסים ביניהם היא מלאה ומגוונת. והוא מצידו עשה את כל המוטב עליו - כשהיא שרה שיר עצוב – הוא היה לצידה, פשוט עמד שם ונצנץ להנאתה בניסיון לשמח אותה, כשהיה שמח ורועש הוא התגלגל מצד לצד על הרגל החטובה שלו ובהחלט עמד בקצב. אז יחדיו מייסי והמעמד מוקרופון שלה פשוט עלו על כל הציפיות – קולה של מייסי כל כך מיוחד, מראה החיצוני מרשים ואישיותה כובשת. רק אמן גדול באמת יכול להגיש את העצמו בלי רצינות יתרה ותוך חוש הומור בריא. בלי להכיר אותה לפני כן אני נדהמתי והערצתי את היכולת הנדירה שלה להשאר על הגבול הדקיק הזה בין ניסיון להתחבב באופן פתטי לבין התנשאות מגעילה כאשר האמצע הוא כריזמה אינסופית וכבוד עצמי מקושט בנינוחות, הומור עצמי, נונשלנטיות והניצוץ הזה שמשאיר מיליוני אנשים BREATHLESS.

נ.ב.עוד נקודה (ענקית) שראויה לציון זו ניקה – זמרת ליווי מרשימה ביותר – קושית (אפרו-אמריקאית) שופעת ביותר עם פאה בלונדינית, קול מדהים ומשחק פלירטטני על הבמה שהפך אותה מיד לכוכבת הכמעט ראשית J אז שוב נוכחנו לדעת שbig girls are beautiful!

נ.ב.2