| רגע שהוא ציון דרך. לא מתרחש בו שום דבר חיצוני; לכאורה, שום דבר קיצוני. ועם זאת, איננו רגע ככל הרגעים. ביקוע של חלקיק אטומי של יחידת זמן ראשונית, עוצר את הזמן מלכת, ולאורה הסמיך של הפטרייה המתגבהת סביבך, אתה קולט שאתה במסלול התרסקות, וזבנגג... מכה בך התובנה שהרעש באוזניים הוא מפץ החללית שלך, המשייטת במאונך, דרך קיר הזכוכית של האטמוספירה, "היי , וולקאם טו אירת' ווי אר סו פליזד טו סי יו" מנופפים אליך אנשים קטנים עם שיניים צוהלות, אתה חייב להחליט אם אתה נותן ברקס ודואה לסלאלום עליוני, או; שהגבול שלך הוא קרום כדור הארץ, ואתה נותן לזמן להוביל אותך לשם. נתתי לזמן להוביל אותי- זמן רב מדי. |
זכות התשוקה
בתגובה על אבידות ומציאות
תגובות (15)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
והנה את מתחתיה. ואני עוד לא מעכלת
תודה :-)
לא ממש ראיתי:)לא מדוייק -
אם אחרי הבומבה עוד נשארה לך יכולת תמרון, יש לך מזל, יצאת בזול.
מחוזקת?
לא בטוח.
והפולניות אומרות, אני אנוח כבר בקבר
יפה אהבתי
כלומר, אם הבומבה הראשונית לא הורגת אז היא מחזקת....
הופה. זה נשמע חמור. חמש בבוקר זו שעה שאני מעדיפה לא לראות אותה משום כיוון :-)
ותודה על הטריויאלי.
אכן יחסי. מעל הקרקע זה כבר יותר טוב מאשר מתחתיה..
הטבחית קלעה היטב, לדעתי.
אם אחרי הבומבה הראשונית עוד יש דבר מה הנתון להחלטך - אשרייך.
שכחתי לציין את הטרויאלי. את כותבת מצוין.
אני מכירה את הגבול בין רגלי השלחן לרגלי הכסא, לא נעים למצוא שם את עצמך ב- 5 לפנות בוקר כשאין לך מושג איך הגעת לשם. זהירות.
כל זמן שיש לך את הברירה והיכולת להחליט, מצבך טוב
נו, טוב זה יחסי