איך בכל זאת הצלחנו לסיים תיכון ???

לצפייה במסך מלא

איך בכל זאת הצלחנו לסיים תיכון ???

‎16

תכנים אישיים

29 תגובות יום רביעי, 6/8/08, 00:26

שישי בצהריים, בית קפה קטן ברח' בן יהודה, נפגשנו מספר חברים מהתיכון.

הבטתי בהם ,ראיתי את עצמי, וכל האשליות שלי בדבר חזותי וגילי התנפצו מייד.

אנחנו אומנם, עמוד השדרה של החברה הישראלית, התווך השפוי בין ילדינו והורינו

דור מלח- הארץ ומשמניה, אולם- צעירים אנו כבר לא ומצד שני גם לא זקנים.

אנחנו תקועים אי שם באמצע.

לביה"ס התיכון היינו מגיעים כל בוקר, ארבע שנים רצופות, למעט חופשים ומחלות.

היו לנו, מנהל,סגני מנהל,אחות,שרת וצוות מורים.

המורים שלנו עסקו בחינוך והוראה. שתי שליחויות שכמעט נעלמו מהעולם.

לרשותם לא עמדו מטולי שקפים ואמצעי עזר אודיו ויזואליים, טלויזיות, מחשבים מערכות שמע וכד'.

היו להם - לוח, גיר, כמה מפות ובריסטולים מאולתרים והרבה דמיון ורצון טוב.

הם היו מרצים בפנינו, מידי פעם ממחישים את דבריהם על הלוח ואנו, הקשבנו, התבוננו בלוח

ורשמנו את תוכן הדברים על מוצרי נייר אנלוגיים שנקראו אז "מחברות".

שיעורי בית היינו מסכמים לאחר עיון באינציקלופדיה למשל "מכלל" או "האינציקלופדיה העברית"

אם לא היו בהשג יד הכינונו בספריה.

הטריק של העתק/הדבק היה אז מדע בדיוני.

לאיש מאיתנו לא היו אז לפטופ או טייפ זעיר. מחשבים אז היו בגודל של אולם התעמלות

והטייפ הכי קטן היה תופס מחצית מנפח החדר.

בהפסקה הגדולה הורשנו לצאת למכולת הסמוכה להשקיט את הבטן ההומה בלחמניה עם פרוסת גבינה צהובה.

מאוחר יותר נפתחה בביה"ס קפטריה שמכרה לנו שוקו, סנדוויצים "בריאות" של גבינה וביצה,ביגלעך

רוגלעך ושתיה קלה בצורת בקבוקי טמפו עגלגלים מזכוכית.

לא היה אז חשש שבקבוק הטמפו יהפוך לכלי נשק.

מחוץ לגדר ביה"ס לא ארבו סוחרי סמים, גם לא בריונים חמושים באלות וסכינים שבאו לסגור חשבון

עם חלק מאתנו.

איש מהבנים לא נשא בכיסו אגרופן או נינג'ה או סכין קפיצית, גם לא קונדום , סיגריות או גראס

או בקבוקי וודקה.

השלט " כאן לא מוכרים משקאות אלכוהוליים מתחת לגיל 18 " טרם נולד אז.

האלכוהול היחיד שהתעסקנו אתו היה ספירט למריחה על החצ'קונים.

בהפסקות לא עסקנו במגע פיזי אינטנסיבי בעל גוון מיני. אם נוצר זוג חברים הם העזו לכל היותר לאחוז ידיים

וניתקו אותן במבוכה בכל פעם שנקרה על דרכם מורה.

הייתה זו תקופה בה הנשיקה הראשונה נשארה כזו במשך זמן רב.

פירסינג, חמצונים וצביעת שער בכל צבעי הקשת, עוד לא הומצאו אז, גם לא הגַלַח ולא הקוצים המזדקרים

בשלל חומרי הג'ל.

כתובות קעקע היו רק לימאים עבי גוף שחיכתה להם אשה בכל נמל.

לא קיטרנו על מרחק ביה"ס מהבית, גם לא בקשנו שרותי הסעות מההורים.

רשיון נהיגה ניתן בגיל 18 ולא דקה לפני. אלו שהיה ברשותם רשיון נהיגה לא הגיעו לביה"ס במכונית

צמודה מתנה מההורים.

לביה"ס היינו מגיעים בקו 11 (רגליים) גם אם גרנו במרחק 40 דקות הליכה, כמוני למשל, אחרים הגיעו

בדו-גלגלי לא ממונע שנקרא אופניים.

את השיעור לא הנעימו מנגינות דיגיטליות של פלאפונים ונקישות ה-SMS שהחליפו את הפתקים שהחלפנו אז.

רק לחלקנו ,ששפר עליהם מזלם ,היה קו בזק בבית.

היום הפרעה חדשה נכנסה ללכסיקון "מונופוביה" - פחד מניתוק הסלולרי מהעולם.

על חולצת בטן,מחשופי קורקבן וג'ינסים שיושבים על קו שיער הערווה לא העזנו אפילו לחלום.

היו לנו חולצת תכלת מדיאולן בקיץ וסוודר כחול מעליה בחורף - התלבושת האחידה שלנו.

קטעים שלמים בתנ"ך נלמדו על-פה, ניבים וביטויים נלמדו ולא כדי להקיא אותם למחרת בקורסי הכנה לפסיכומטרי. רובם אף הופנמו עד עצם היום הזה.

לא היה מצב שאמרנו שתי שקל, גם לא בכאלו כזה, אוי מיי גוד !

לרובנו היו משפחות דו הוריות שהורכבו מאמא אבא משני המינים, לא חשבנו שזה מוזר.

להזכירכם כל ההרכבים האפשריים שקיימים היום טרם יצאו אז מהארון : משפחה חד הורית

משפחה דו הורית חד-מינית, משפחה חד הורית חד-מינית, כל היו אז תופעות מעבר לכל דמיון.

אז להיות ילד להורים גרושים היה חריג, היום להיות ילד להורים נשואים זה חריג.

הורינו היו אז בשנות הארבעים או תחילת החמישים שלהם. הם היו עד כדי כך מבוגרים בעינינו

שלא יכולנו להעלות על הדעת שהם עושים סקס.

יכולנו לדבר אתם רק על נושאים שלא היו חשובים לנו באמת. על עזרה שלהם בשיעורי בית רק בודדים

יכלו לבנות,לרובנו זה היה בגדר חלום.

פעם בשנה היינו יוצאים לטיול שנתי עם כמה מורים אמיצים.

אף אחד לא דאג. איש מאתנו לא צלצל הביתה במהלך הטיול וגם לא קיבל טלפון מנג'ס מההורים

כל שעה וחצי. ההורים שלנו פשוט סמכו על המורים, אתם תופשים זאת ?

היו גם שרות לאומי וקורסי גדנ"ע.

שרות לאומי בו תרמנו לחקלאות הישראלית כמו למשל עבודה עברית במטעי בננות באחד הקיבוצים...במקרה שלי.

אני חושבת שזה היה פחות או יותר ככה ואם לא בדיוק כך-תודו שזה היה דומה.

רק דבר אחד נשגב מבינתי - איך הצלחנו בלי גראס,בלי אסיד, בלי נייד, בלי SMS , בלי סכין קפיצית,

בלי מחשב, בלי מכונת צילום, בלי בגדי מעצבים, בלי mp3 , בלי DJ , בלי האוס, בלי טכנו, בלי ראפ