במאמרנו הפעם ננסה לנתח את הקשר בין תעשיית הון הסיכון בישראל והמשקיעים המוסדיים הישראליים.  

סך כל גיוס קרנות הון הסיכון הישראלי במחזור הרביעי של חייהן – בשנים 2004-6, המכונה בציר 2005 היה כ-3.1 מיליארד דולר.  בבציר זה כאמור כמעט ולא השקיעו המשקיעים המוסדיים הישראליים לחלוטין. ההערכות מדברות על השקעה של  כ-100 מיליון דולר בידי המשקיעים המוסדיים הישראליים, שהינו כ-3% מסך ההון שגויס על ידי קרנות הון הסיכון הישראליות.

סך הגיוס הצפוי במחזור הגיוס החמישי של קרנות הון הסיכון הישראליות, בציר 2008, המשתרע על השנים 2007-2009 אמור להיות כ-2.6 מיליארד דולר. אם ישקיעו המשקיעים המוסדיים הישראליים בבציר זה 20% מסך הגיוס מדובר בכ-500 מיליון דולר, סכום זה מהווה, אם נזכור כי סך כל ההון המנוהל על ידי המשקיעים המוסדיים הישראלים הוא 170 מיליארד דולר, כ-0.3% מסך ההון המנוהל על ידי המשקיעים המוסדיים הישראליים (שלפי כנס רעננה למדיניות ההייטק הישראלית שנערך בחודש יוני השיה, הינו כ-170 מיליארד דולר). וסכום זה, של 500 מיליון דולר, מהווה גם כ-2.5% מסך כל ההשקעות של המשקיעים המוסדיים הישראלים בחו"ל, שהינו כ-20 מיליארד דולר.

יש לזכור גם כי מדובר בהתחייבות להשקעה הפרוסה לאורך 10 שנים, כך שסכום ההשקעה בפועל מדי שנה הינו 50 מיליון דולר. עם זאת למרות שלא מדובר בהגדלה משמעותית של רמת הסיכון של אותם משקיעים מוסדיים לאור סדר הגודל היחסי שלו לעומת הסכומים אותם מנהלים המשקיעים הללו, הסיכוי שאכן המשקיעים המוסדיים הישראלים ישקיעו 500 מיליון דולר בהון סיכון הישראלי הינו אפסי.

אם המשקיעים המוסדיים יתעלמו גם ממחזור הגיוס החמישי (בציר 2008) אפשר יהיה לומר כי יחול נתק משמעותי בין הצדדים וכי העמיתים של קרנות הפנסיה וקופות הגמל לא ייהנו מהתשואות הצפויות של קרנות הון הסיכון הישראליות.

למרות העובדה כי המשקיעים המוסדיים הישראלים הגדולים הפכו לגופים מקצועיים ומתוחכמים, ובשל כך הגדילו משמעותית את השקעותיהם ב-Private Equity בישראל ובחו"ל, משתמשים בשומרי שער למיניהם. למרות קיום הדיאלוג השוטף וההכרות  של המוסדיים הישראלים את קרנות הון הסיכון הישראליות, הרי הרצון להשקעה שואף לאפס.

אם ננתח מצב יחסים זה נראה כי המשקיעים המוסדיים הישראליים טעו כאשר ביצעו השקעות בהיקף של כמה מאות מיליוני דולרים בתקופת השיא של הבועה 1999-2000, בה נגרמו להם הפסדים משמעותיים, טעות שנייה בוצעה כאשר נמנעו מביצוע השקעות בבציר הרביעי, בציר 2005 אשר כיום מתחיל להניב את הפירות ונחשב לבציר טוב והטעות ממשיכה גם כיום בבציר 2008, בו נראה כי חלקם של המשקיעים המוסדיים בקרנות הון הסיכון הישראליות יהיה גם כן נמוך ביותר.

בינתיים הצטמצמה תעשיית הון הסיכון הישראלית משנת 2000 ועד היום בלמעלה מ-50%. הקרנות שנשארו הינן הקרנות היותר מנוסות ומתוחכמות, אך מהתשואות הצפויות הטובות יותר שקרנות אלה ישיגו, לא ייהנו העמיתים הישראליים של המשקיעים המוסדיים.

אם ננסה לראות את יחסי הגומלין מבחינת המשקיע המוסדי הרי כיום פעילות בארץ למעשה 15-20 קרנות הון סיכון בלבד, לאחר הניעור של שנות האלפיים.  בדרך כלל משקיע מוסדי המחליט להשקיע בקרנות הון סיכון מקצה סכום מסוים למקטע זה ואם יחליט להשקיע כ-50 מיליון דולר לשנת בציר מסוימת הרי הוא אמור להשקיע בכ-5 קרנות ולקבל פיזור מתאים. כיוון שההתנהלות, הגיוסים בהון הסיכון בישראל הינה של שנות בציר המתמקדות במחזוריות של כל 4-5 שנים, הרי למעשה לאחר 4-5 שנים יצטרך המשקיע לשקול מחדש המשך השקעה בקרנות בשנת הבציר החדשה וזאת על סמך התוצאות שהיו לו לפני כן.

המצב כיום בפועל אינו בריא לתעשיית הון הסיכון הישראלית, בין היתר ככל תעשיה היא חייבת להסתמך במידה מסוימת על המשקיעים המוסדיים המקומיים ונראה לנו כי היה רצוי כי 20-30% מסך ההון של קרנות הון הסיכון הישראליות מקורו יהיה במשקיעים המוסדיים. ברור כי על המשקיעים המוסדיים לשאוף להשיג תשואה מקסימאלית לעמיתיהן (שזה אנחנו) ברמת סיכון מוגדרת ואין מבקשים מהם לעשות טובות ואל להם לעשות טובות. המצב בו משקיעים מוסדיים זרים משקיעים בקרנות הון סיכון ישראליות במעל 95% מסך הונם וכי המשקיעים המוסדיים הישראלים משקיעים בקרנות הון סיכון זרות את ההקצאה שלהן להשקעה בקרנות הון סיכון, הינו מצב אנומלי, ונובע כנראה מהחטא הקדמון שהוא ההשקעות הגדולות בשנת 1999-2000 וההפסדים שצמחו מהן.

במאמר הבא נביא דוגמה לפתרון אפשרי