זה היה מוזר מאוד שבבית הישן שלה פתחו בית יולדות. מי הם האנשים שמחליטים החלטות חשובות מהסוג הזה, בוחרים בית שגרו בו פעם אנשים, משפחה שלמה, אימא, אבא, ילדים, היו בו רהיטים ורדיו וטלוויזיה, רבו בו ריבים וחגגו ימי הולדת, ומחליטים שזה המקום המתאים ביותר לפתוח בו בית יולדות. ובכלל, היא הייתה תחת הרושם שהמושג הזה "בית יולדות" כבר לא קיים. עכשיו מצויד כל בית חולים במחלקת יולדות מסודרת וכל מה שאת צריכה לעשות זה לבחור את בית החולים שאת מעדיפה. יש סיורים, לוקחים אותך לראות איך נראה חדר הלידה, מטיילים אתך במסדרון עד חדר התינוקות, את עומדת עם עוד קבוצה של נשים (ובעליהן) ומציצה מהחלון הרחב והנקי-תמיד על שורת העריסות הלבנות ומנסה לראות מרחוק את הפנים המקומטים של תינוקות עטופים בשמיכות קטנות שלאורכן מודפס שם בית החולים שבחרת, כי עוד מעט אחד מהם יהיה שלך.אבל החלטה נפלה באיזה ועדת משנה של איזה משרד ממשלתי נעלם וחשוב, והדירה ההיא שפעם הייתה הבית שלה הפכה לבית יולדות. היא החליטה להתעלם לחלוטין מהעובדה שפעם גרה שם. אף אחד לא יידע, היא לא תספר על ההיסטוריה שלה בבית הזה. לשם מה הם צריכים לדעת. היא לא רוצה לראות את הפרצופים המופתעים של הצוות, האחיות, המיילדות, הרופאים. מה זה קשור להפלה שהיא עומדת לעבור שם.

... אולי מפני שבחדר הלידה הסמוך בדיוק התרחשה לידה, ממש באותו הרגע. ואפשר היה לשמוע בבירור את האנחות והקריאות והתנועה התזזיתית הנרגשת של כל הצוות סביב היולדת שברגע זה לוחצת בכל כוחותיה את התינוק שלה כדי שיפלט החוצה כבר. אולי היא חשבה שהקולות האלה עלולים להבהיל אותה כמו שהם מפחידים יולדות אחרות ולכן רצתה למלא את הרווח שבין לחיצה ללחיצה במלל סטנדרטי של שאלות רפואיות שגרתיות, סמכותיות, לא רגשניות אבל מאוד מסודרות ומוקפדות. היא הציצה במהירות לעבר חדר הלידה, משם באו הקולות הנרגשים. זה היה החדר שלה כשהייתה קטנה. עכשיו הכול נראה אחרת, מישהו שינה את הסדרים כאן לגמרי, הקירות ישרים עכשיו, המשקופים עשויים אלומיניום נוצץ וסטרילי, המרצפות גדולות ומבריקות. זה בן, היא שמעה קול של רופא אומר מהחדר השני. היה מוזר לשמוע משם קול של גבר, במקום הזה שהיה כולו ממלכה של נשים דדניות, מדדות שצפויות, כל אחת בשעתה, לדמם ולפלוט הרבה נוזלי גוף ביחד עם התינוקות שלהן. 

...למה את מניחה מראש שזה בהכרח תינוק, אמר הרופא בעייפות. זאת תינוקת. נולדה לך בת. נולדה לך תינוקת מתה. ידה שכבר נשלחה לגעת בתינוק קפאה נדהמת. זאת ילדה. זאת תינוקת. זאת התינוקת שלה שנולדה מתה וחסכה עבורה את כל ההתלבטויות. הנה היא, לפניה, מונחת בעריסה. והיא הפכה אותה בעדינות. אבל, אימא, אמרה בתה החיה, העיניים שלה פתוחות, ואני ראיתי שהיא גם מזיזה את היד כשהפכת אותה!כן, זה נכון, אמר הרופא, וצל של חוסר סבלנות מתגנב כבר לקולו, הוא רצה לסיים כאן, הוא רצה את הקפה שמגיע לו אחרי כל לידה. אלה תגובות עִצְבּיות אחרונות, בעוד כמה דקות גם הן ייעלמו. אל דאגה. והוא עזב אותן ליד העריסה והשאיר הוראות קלושות לאחיות הלבנות שהקיפו אותן. היא הסתכלה על התינוקת שלה שריסי עיניה נפקחו ונסגרו לאט ותכף יחדלו, וסופסוף מצאה למי לספר את מה שרצתה להגיד. את יודעת, היא אמרה לילדתה הקטנה, את יודעת שכשאני בעצמי הייתי בת חמש, בדיוק כמוך עכשיו, גרתי כאן ממש, בבית הזה?