בוקר טוב
אני חוגגת שנה בבויזי היום.

אני מנסה להירדם ולא מצליחה. נשארו לי 9 ימים פה.

הייתי עצובה בשבוע האחרון מהמחשבה על הפרידה. גם מלחיץ אותי כל מה שקשור לחזרה לארץ.

הייתי עסוקה יותר מידי בלערוך סיכומים בראש שלי. מה היה? איך היה? מה היה צריך להיות שונה.

אני קצת מוטרדת מהמחשבה על המושג חברים. בעיקר אלה שבארץ.

אני יודעת שאני לא יכולה להאשים אותם, בשום דבר, אבל עדיין קשה לי עם הקונספט:

שאפילו לגבי החברים שלי עובד המשפט רחוק מהעין רחוק מהלב.

זה נכון שלכולם יש עבודה, ובית ובעל וילדים. או לפחות לחלק מהם. זה נכון שבוייזי רחוקה וביבשת אחרת ועם הפרש שעות מטורף, אבל איכשהו אחרי שנה פה, אפשר לספור על יד אחת מי הם החברים שלך באמת. ומי באמת אוהב אותך הכי במשפחה.

ולמי אתה הכי חסר!!!

גם אני לפעמים, נורא רוצה להתקשר למישהו, אבל מישהו נכנס לי למשרד או משהו צץ פתאום ועובר עוד יום ועובר שבוע ופתאום אי מגלה שלא דיברתי עם המון אנשים שבאמת רציתי לשמוע מה שלומם. אני גם לא בסדר. אני יודעת.

אין לי ספק שהם חושבים את אותו דבר עלי. נסעה לחו"ל. לא מתקשרת. לא אכפת לה.

לא משנה כמה אני אנסה לתרץ את זה- זה כואב.

מכירים את זה שמישהו חדש מגיע לקבוצה. הקבוצה צריכה ללמוד שם אחד חדש. היחיד צריך ללמוד שמות של קבוצה שלמה. ככה אני רואה את זה. ואני לא יכולה להלחם בזה.

אני יודעת שקבוצת החברים שלי לא מקושרת. שהם לא עושים סבב של מי מתקשר אלי כל יום. אני יודעת שהם כל אחד עם עצמו, אבל בסופו של יום אני קצת מאוכזבת מהם אפילו שאני לא רוצה להיות.

זה מצחיק, שבימינו שיש את כל דרכי התקשורת בעולם, זה עדיין לא מספיק. לא משנה מה, אם אתה לא בארץ- זה לא אותו דבר. זה עצוב שסדרי העדיפויות שלנו הפכו להיות שאם אי אפשר לדבר עם חברים בדיבורית בדרך מהעבודה אז לא נדבר איתם, כי אנחנו עסוקים בפגישות בעבודה ואחכ בפגישות של אחרי העבודה.

גם אני כזאת. כן כן. אם אני זוכרת נכון.

אולי אני פשוט מתבאסת כי בשנה הזאת כל החברות הרווקות שלי מצאו עם מי לבלות את הזמן וזנחו אותי מאחורה. אולי זה הכל מקנאה.

מה שבטוח- דברים לא יחזרו להיות מה שהיו פעם. 

עכשיו יש חוקים חדשים. למה אף אחד לא אמר לי קודם?

לילה טוב

תמר