לדעתי אני כמו כולם, גם לי יש שתי עיניים, שתי רגליים, שתי ידיים ולב אחד. אבל מסתכלים עליי תמיד כשאני עוברת ברחוב, אפילו מתרחקים ממני לפעמים. בכל זאת אומרים שאנו מיוחדים, אז משמע שזה אומר יחס מיוחד? כלומר, יחס כראוי ובהתאם, אבל לי לפחות, זה נראה אחרת במציאות. מדביקים לי ולחבריי כינויים לא נחמדים במיוחד, חלקם מעליבים ואפילו פוגעים, כגון משותקים, בעלי תסמונת, נכים והמזעזע מכול- מפגרים. אבל למה? אם אנחנו מיוחדים למה מכנים אותנו במין שמות שכאלה?האם בגלל שאני וחבריי מיוחדים שמו אותנו בהוסטל עם מדריכה צמודה, אוכל כיד המלך, טלפונים חופשי, סדנאות כמו ב"הוטל"?אני מנועה מלהסביר איך צצה במוחי המחשבה שאולי זה בשביל להרחיק אותנו מהמשפחה ומהחברה. אני דוחה אותה על הסף, זו מחשבה לא מתקבלת על הדעת. משפחתי קרוב לודאי אוהבת אותי ולא תרצה לעולם לנתק קשר, כך גם כול המשפחות של החברים שלי בהוסטל ובמקומות נוספים. בנוסף שאלתי את עצמי לאחרונה, האם בגלל שאנו מיוחדים עושים לנו פעילויות וטיולים כל הזמן, כמו ביקורים בגן חיות, בריכה, לונה פארק ופעילויות מגוונות ומעשירות בכל יום? על כל פנים, לפעמים נדמה לי שהחברה להוטה במודע להרחיק אותי ואת חבריי מאיזו שהיא סיבה. כשאנו יוצאים לגן חיות או לכל מקום אחר אנו מכונסים כקבוצה אדוקה וסגורה כאילו דואגים בכוונה שנישאר קבוצה מיוחדת בתוך עצמנו, ולא חלילה נתפזר עם כולם ונתערבב בין כל האנשים. פעם ברחתי מהקבוצה ו"שילמתי" על זה מחיר לא נעים, המדריכה צרחה עליי ללא הרף. ולמה כשאנו הולכים לבריכה אין אף אחד מלבד אותנו, הקבוצה שלנו? ולמה הפעילויות תמיד מתקיימות בהוסטל ולא במקום ציבורי עם עוד אנשים? גם בקרב המשפחה יש לי רגשות מעורבים כל הזמן. מצד אחד כשאני מגיעה הביתה בסופי שבוע אני זוכה להפגנת שמחה והתלהבות כלפיי מכל בני הבית, אבל מצד שני אני מרגישה באיזו שהוא מקום שהמשפחה מעדיפה לשמור על קיומי בדיסקרטיות מסוימת, בתוך שטח הבית, ולא כלפי חוץ, נגיד כמו לצאת לסיבוב, או לבית הכנסת.אני בבית כל סוף השבוע מבלי להוציא עפעף החוצה. ההסתגרות הזאת מעיקה ולא נעימה במיוחד. מה הם מתביישים ממני? לא הגיוני שזו הסיבה, גם אותה אני שוללת על הסף. ..אבל אם חלילה זה נכון, הרי אני ילדה מיוחדת אז למה שלא ישוויצו בי כלפי חוץ, כשיצאו איתי לאיזה גן, או לבית כנסת להתפלל, או אפילו לסעודה שלישית של השכונה?. אני בטוחה שיהיה כמה אנשים שאכפת להם, וישמחו נורא לראות אותי ולשוחח עימי על מה שעובר עליי ועליהם.שאלות אלה עולות במוחי מדי פעם בפעם והם מותירות בתוכי מקום להרהור נוסף. את השאלות הללו אני שואלת את עצמי, בנתיים, בלי לשתף אחרים. מקווה שלא ירחק היום שאמצא את התשובות לשאלות אלה. אני צריכה הסבר למה שקורה פה, הרי מגיעה לי, אני מיוחדת, לא?! |