חי בסרט רע

‎15

סרטים אבי ביטר, הפקות המזרח, ימין מסיקה, קורבן האהבה

27 תגובות יום רביעי, 6/8/08, 23:50

בדרך כלל אני מאוד מרוצה מהעובדה שאני מנוי של YES ולא של HOT.

אבל לפני כמה שבועות, כשהתחילו לשדר בערוץ "ביפ" את הסדרה הדוקו/מוקו-מנטרית "אבי ביטר חי בסרט", הרגשתי אחרת. אפשר לומר שהתבאסתי שאין לי אפשרות לראות את הסדרה הזו.

תשאלו למה? מה לי ולאבי ביטר?

הכל התחיל לפני כמה שנים, באירוע יום הולדת של חברה טובה. בשלב מסוים של הלילה, כשרוב הנוכחים היו כבר מעושנים להפליא, נפתחה הטלויזיה וכוונה לערוץ בריזה (שהיה קיים אז ב-YES). הסיבה: שידור של תוכנית האירוח: "לשפוך את הלב עם אבי ביטר".
לא יצא לי לראות את התוכנית עד אז (והאמת שגם לא כ"כ יצא לי לראות אותה אחרי זה).

החבורה המבושמת בסלון ליוותה את הטוק שואו הביטרי בצחוקים גבוהים. אפשר ליחס את זה לאויר המתוק ששאפו רוב האנשים שם, אבל נראה לי שגם בלי זה היה בתוכנית משהו הזוי במובן המצחיק של המילה. ביטר ראיין בחוסר כשרון מכמיר לב איזו מישהי עם מה שקוראים "סיפור אנושי קורע לב". זו סיפרה לו על מחלתו של בנה.

נכון, לא נשמע כמו משהו עם פוטנציאל קומי, אבל הדרך בה נוהלה השיחה - עשתה את ההבדל. המראיין ניסה להקנות לעצמו מראה אמפטי וקשוב והנהן במרץ כאשר האישה הבוכיה סיפרה על איך פתאום יום אחד "הילד התנפח". אני לא זוכר עוד הרבה מהטקסט (אם כי נדמה לי שבשלב מסוים "הילד התכווץ"), אבל אני כן זוכר עד כמה אותו קהל ביתי היה בהיסטריה של צחוק.

אחרי המסיבה ההיא חשבתי על זה קצת, והבנתי שבמקביל לצפיה שלנו, ישבו להם אנשים במקום אחר, אולי עיר קטנה, אולי עיירת פיתוח, ראו בדיוק את אותה התוכנית והגיבו בצורה שונה לחלוטין. אין ספק שהשיח ששמעו באמת נגע להם ללב, ולא בבלוטות הצחוק. יתכן שחלקם אפילו ניגבו דמעה. קצת כמו עם דודו טופז, שדאחקה שלו יכולה להפיל מצחוק אנשים מסוימים ולהיות דוחה ומעוררת שאט נפש עבור אנשים אחרים.

הפער הזה גרם לי להסתקרן מהעולם הביטרי ולהתעניין בו. כבר שמעתי אז על "סרטי הקסטות" שהפיק וביים ימין מסיקה מ"הפקות המזרח" בכיכובו של ביטר. שמעתי שיש שם חומר היסטרי, שנותן רמות חדשות למושג "נלעג". מכיוון ש(כפי שכבר הודיתי כאן בעבר) - יש לי פטיש לסרטים שהם כ"כ גרועים עד שהם טובים (ראיתי את Showgirls פעמיים!) - מיהרתי לחפש ולאתר את הסרטים האלה. לשמחתי, את רובם הצלחתי למצוא להורדה.

ואכן, אין מה לדבר. ימין מסיקה לא ידע מה זה "קולנוע" גם אם הוא יתקל בו חזיתית. קצרה היריעה כדי לתאר את כל מה שחובבני בסרטים האלה, אז רק ניתן סיכום ממצה:

הכתיבה.

הבימוי.

הליהוק.

המשחק.

העריכה.

ואפילו - התאורה.
(בטח שכחתי משהו. אולי התלבושות.)

אבל מעל כל אלו מאפיל הנרטיב. הטקסט בסרטים של הפקות המזרח סובב לרוב סביב אותה תמה - איזה אנשים טובים אך מסכנים הם המזרחים, וכמה רעים הם האשכנזים. לסרטים יש עלילות שונות, אבל כמעט תמיד הקונספט הוא: הסביבה המזרחית קשת היום אך החמימה והאוהבת, נפגעת מחדירה כלשהי של גורמים עוינים אשכנזיים. בסרט אחד, האסון הגדול הוא שאהובתו של אבי ביטר עזבה אותו, עברה לת"א(!), שינתה את שם משפחתה לשם אשכנזי(!!) ואפילו עובדת בשינקין (!!!). בסרט אחר מוסבר לבת השכונה, ששוכבת מדממת וגוססת על הרצפה עקב התנקשות, שזה מגיע לה - בגלל שהפנתה גב למקום לו היא שייכת.

בניגוד, למשל, לסדרה כמו "בנות בראון" של עירית לינור, שג זענותה כלפי מזרחיים מובעת בעיקר בסאב-טקסט שלה, התסריטאים ימין מסיקה וירמי קדושי (האחרון גם משחק ברוב הסרטים) נוהגים להקל על הצופה ולשים את הסאב-טקסט כ"כ בחוץ שהוא כבר לא ממש "סאב". הוא פשוט חלק אינטגרלי של הטקסט המוצג.

מכל ה"סרטי אבי ביטר" יש סרט אחד בולט במיוחד. סרט מוביל, שהוא כנראה ספינת הדגל של "הפקות המזרח".
קוראים לו "קורבן האהבה", והוא הופק בשנת 1994 (אגב, ע"י אבי גואטה - אמרגנה של שרית חדד).
מדובר, פחות או יותר, בסרט נוסח "צ'רלי וחצי", רק בלי ההאפי אנד. גם כאן מתאהב המזרחי מהמעמד הנמוך באשכנזיה מהמעמד הגבוה. רק שפה - אין חתונה בסוף. בסרטים של הפקות המזרח האהבה לא מנצחת, והחוסר בהאפי אנד הוא בחירה קונספטואלית עקבית (לדברי הבמאי עצמו).

כשראיתי בפעם הראשונה את "קורבן האהבה" היה קשה לי להאמין שזה אמיתי. אם מישהו היה רוצה לעשות פארודיה על סרט מחתרתי - זה היה נראה בערך כך. מלבד הנרטיב שעולב באשכנזים ובמזרחים כאחד (בראשונים בכוונה ובשניים כנראה מבלי להבין זאת), הסטנדרטים של ההפקה מזכירים הפקת סיום של מגמת קולנוע בבית ספר תיכון (ואני מקווה שלא העלבתי את התיכון).

בולט מאוד, למשל, שהאשכנזיה "מאיה שרנסקי" היא בעצם מזרחית עם שיער צבוע לבלונד. חברת העסקים של האב האשכנזי המצליח מסתכמת בחדרון קטן בו הוא יושב לבד. לא נתחיל להזכיר גם את כל בעיות הצילום, ה-Continueity ושאר דברים שהם כנראה מיותרים כשעושים סרטי קסטות. הבולט בהם הוא כנראה ההתעלמות המוחלטת מהצורך בקצב. העלילה נקטעת פעם אחר פעם כדי שהאדון ביטר יוכל לשיר במשך דקות ארוכות עוד אחד משיריו.

עלילת הסרט, בקיצור:

אבי ביטר, המזרחי משכונת העוני ("אני גדלתי בלי הורים. שכן הביא לי צריפון קטן. אני עובד סבל"), מתאהב במאיה שרנסקי - ילדת שמנת מפונקת ואשכנזיה מרמת אביב ג' ("אני מציירת, רוקדת ג'אז, לא בא לי על אוניברסיטה"). לאחר תקופה קצרה בה קורה הבלתי אפשרי ומאיה מתאהבת גם היא באבי ("צ'חצ'ח. נו, בסדר, צ'חצ'ח, אז מה?") והשניים הופכים לזוג, מגיעה סצינת פיצוץ בה מאיה זורקת את אבי, מכיוון שהוא לא עומד בסטנדרטים של הסביבה היוקרתית שלה (ראו קטע ה-YouTube בראש הפוסט). ליבו של אבי נשבר. על הדרך הוא גם נכנס לכלא, וכשהוא יוצא הוא הופך במהרה לזמר מזרחי מצליח. ואז, מאיה שהבינה איזה אוצר זרקה ("התחתנתי עם כסף, הפסדתי בן-אדם"), רוצה לעשות קאמבק. אבי שולח אותה לכל הרוחות ("בגלל שעכשיו יש לי כסף אנחנו טובים בשבילם"), והיא בתגובה לכך יוצאת לגלות (לא מטאפורית. באמת. היא עולה לרכבת שיעדה לא ברור, ונוסעת לעבר השקיעה).

סוף רע, הכל טוב.

לפני כמה שנים עשיתי במסגרת לימודי קורס בשם "תרבות ורב-תרבותיות", העוסק בצורה בה משתקפים יחסים עדתיים וגזעיים ביצירות תרבות שונות. עבודת האמצע של הקורס היתה לקחת יצירה כזו ולנתח אותה, בהתבסס על התיאוריות שנלמדו בכיתה. לא הייתי צריך הרבה זמן כדי להחליט על איזה סרט אעשה את העבודה. על "קורבן האהבה", כמובן. הרי יש בו מדגם מייצג של הנושאים עליהם דיברנו בשיעורים.
היה מעניין מאוד לעשות את העבודה, ולתהות אם ה"אוטר" ימין מסיקה היה מודע, ולו במידה מסוימת, לכך שהוא מציג קודים תרבותיים שמאופיינים ונלמדים מזה שנים.

האם ידע, למשל, שכאשר הוא שם בפיה של מאיה את המילים: "פגשתי איזה צ'חצ'ח, אבל יש בו משהו", הוא מציג את תיאור "הפרא האציל" של רוסו, לפיו האחר נתפס באופן אמביוולנטי, דו ערכי? מצד אחד – מושא אקזוטי בעל מיניות ראשונית, חייתית. מצד שני – ברברי ונחות, בלתי ניתן לשליטה. ניגודיות של פרמיטיבי לעומת אטרקטיבי?

האם שם לב מסיקה שהוא מאפיין את המזרחיים, אותם כביכול הסרט אוהב, כנחותים, בצורה שמזכירה את התיאורים עליהם מדבר אדוארד סעיד ב"אוריינטליזם"?

המזרחים בסרט מתוארים כדפוקים של החברה. "אין לנו סיכוי לכלום. אנחנו אנשים שנולדנו בלי מזל", אומר מרקו, חברו הטוב ביותר של אבי. "כסף לסיגריות אין לי, אתה רוצה ללכת לדיסקו?", אומר לו אבי (אגב - למרות חוסר הכסף לסיגריות, בערך בכל סצינה שניה, בכל אחד מהסרטים בו הוא משתתף, ביטר מעשן. אפילו בתמונה שבתפריט ה-DVD של "קורבן אהבה" מופיעה תמונתו עם סיגריה בפה, כנראה בתקווה שהעישון מציג את ביטר כמין מלבורו מן מסוקס).
חלק מהאפיונים הסטריאוטיפים שיש בסרט לחברה המזרחים הם אולי חיוביים (חום, איכפתיות, נאמנות), אבל במקביל הדמויות מוצגות באור לאו דווקא מחמיא: כמעט כל הדמויות המזרחיות בסרט שייכות לאותו חתך אוכלוסיה עני ונחשל. אין בסרט דבר כזה "מזרחי מצליח". וכשיש אחד שהוא בעל מועדון מצליח, היכרותו עם ביטר נוצרה בישיבה משותפת בכלא.

כיצד אפשר להסביר שיוצרים מזרחיים שעושים במוצהר סרטים עבור צופים מזרחיים, מתארים דמויות מזרחיות בצורה שחלקה הגדול סטריאוטיפים וחלקה אינו מחמיא? פרנץ פאנון כתב על על השחור מנקודת ראותו שלו עצמו, על איך השחור מקבל את הדימויים שהלבן מדביק לו. פאנון הבין שכאשר האדם השחור בא במגע עם האדם הלבן, הוא לא יכול לראות את עצמו אלא דרך העיניים של האדם הלבן ובעצם מקבל על עצמו את הסטריאוטיפים שהודבקו לו. השחור בעצם מקבל את הנחת המוצא של האדם הלבן על עליונותו. בסרט הזה (ובעוד סרטים של חבורת היוצרים הנ"ל), התיאוריה הזו נראית כמתקיימת.

אבל כמובן שהרעים האמיתיים בסרט הם האשכנזים. למי שלא מכיר כאלה, כדאי להתעדכן שמדובר בחברה קרה, מנוכרת, מתנשאת, חומרנית, מעמדית וחסרת סולידריות ונאמנות. אה, וכמובן שבבית שלהם מתנגנת מוסיקה קלאסית, ובערב הם הולכים לקונצרט. המשפחה של מאיה שרנסקי היא, בגדול, חבורה של מפלצות. כולם מגעילים, כולם שונאים את כולם וכולם רבים עם כולם. זאת בניגוד לשכונה של אבי, בה "אם מישהו מקבל מכה – לי כואב. אצלנו בשכונה את באה, מקבלת יחס חם. מאמי, צ'וקי, מומי. את יודעת מה זה כבוד אצלנו? זה לא כסף. כבוד זה הגאווה, אצלנו יש כבוד לכבוד".

ומכיוון שגם לי יש כבוד לכבוד, הכנתי רשימה של הסצינות האהובות עלי ביותר ב"קורבן האהבה":

1. מאיפה היופי הזה?
סצינת ההיכרות בין אבי למאיה מתרחשת כאשר מכוניתו של אבי חוסמת את היציאה של מאיה בחניון. מבחינתו, הצורה בה הוא חונה, ובכך חוסם את היציאה, אינה בעייתית. מאיה, בלווית חברה (שירה האשכנזיה, האחראית למשפטים כגון: "אני לא מבינה למה את מבזבזת זמן לדבר עם הברברי הזה. בכלל לא לרמה שלך") מגדפת את אבי: "אתה אדיוט? אתה מטומטם? 20 דקות אני מחכה פה תקועה בגללך".
אבי כנראה תופס את זה כמחמאה, שכן הוא מיד מחמיא לה על יופיה ("מאיפה היופי הזה?") ומציע לה לצאת איתו, בדרך ייחודית: "אם תביאי את טלפון שלך אני אזיז את האוטו". הצעה אטרקטיבית ללא ספק, שהיא בודאי גם צורת חיזור שאהובה על כל אישה.

2. תקופת החיזור
אבי ומאיה המאוהבים יושבים במסעדה ומדברים על החיים ועל הפערים ביניהם. אחר כך הם מטיילים בלוקיישן מקורי להפליא כשמדובר בסצינות רומנטיות - חוף הים (מסיקה, איך עלית על הקונספט?).

מאיה מציירת לב גדול על החול. אבי מסייע, וכותב את שמות השניים על החץ (הוא יודע לכתוב!). מרגש.

3. הוא סתם סבל מדרום תל-אביב

כנראה המאורע המכונן של הסרט. מאיה עושה מסיבה לחברים האשכנזים הצפונים שלה (שאיכשהו רובם נראים לא פחות מזרחים מאבי. יחי מחלקת הליהוק), ומזמינה גם את בן זוגה אבי ואת חברו מרקו. אחרי שחבריה מעקמים פרצוף כל אחד בתורו ("סתם צ'חצ'חים. נראים נורא. שמעי לי, את צריכה לנפנף אותו", "זה החברים שלך? זה הסגנון החדש שלך?"), מתייחדת מאיה עם אבי בחדרה. שם מתנהל דיאלוג מושחז במיוחד:
אבי: "אז מה אם אנחנו באים משכונת עוני ואנחנו ממוצא ספרדי?"
מאיה: "אני לשכונת עוני לא מתקרבת. אני למוסיקה המזרחית לא מתקרבת. אני ציפיתי שתשתנה. שתעשה משהו למעני. אם אתה לא מעוניין להשתנות – אני לא מעונינת בך יותר".

ואז, תוך שניה וחצי הופכת מאיה מאוהב לאויב, יוצאת מהחדר ואומרת לחבריה: "הבחור הזה סתם דרומי. הוא מאמין שאני, מאיה, אוהבת אותו. הוא סתם סבל מדרום תל-אביב. את דני (האלטרנטיבה האשכנזית) אני אוהבת. זה סטייל, זה גבר".

4. איזו הצטרפות מקרים!

איכשהו, מאותו רגע בו אבי פגש לראשונה את מאיה, הוא נתקל בה במקרה עוד לפחות שלוש פעמיים (אה-לה הארי וסאלי, אבל בשבוע אחד במקום בעשר שנים). הפעם הראשונה מתרחשת כבר באותו ערב של אירוע חסימת הרכב, בדיסקו השכונתי. למחרת הוא נתקל בה שוב במקרה, תקועה עם מכוניתה בצד הכביש. אחרי הפרידה, זירת האירוע היא שוב הדיסקו השכונתי (שם גם ניתן זמן מסך של דקות ארוכות לצילום של ריקוד ארוך, שלא מקדם את העלילה בכלום, אבל נותן במה לאניטה פללי להפגין את עכוזה המתנועע). קטטה מתפתחת בו בין אבי לחבר החדש של מאיה - דני ("מה לכם ולנו בכלל, מי אתם?"), שבמהלכה ביטר עב הבשר מגלה לפתע תכונות של ברוס-לי חטוב ושרירי, מפליא במכותיו ודוקר את דני עם בקבוק.

5. זה הגורל

בגלל הדקירה, נכנס אבי לכלא. שם הוא יושב באותו התא עם אחד בשם כהן. "כל הזמן בכלא", מקטר כהן. "אין מה לעשות, זה החיים שלנו, זה הגורל".מסתבר אם כן, שלבצע פשעים ולהישפט בגינם זה גורל דטרמיניסטי, פעולה לא רצונית שהאדם אינו יכול לשלוט עליה (לפחות לא אם הוא שייך לעדות המזרח).

אבל כנראה שלא כ"כ נורא לשבת בכלא, שכן בצילום אפשר לראות בבירור שהאסירים ב"תא" יושבים על... רצפת פרקט! תנאים טובים יש היום בכלא.

6. השרמוטה הזאת

מרקו מבקר את אבי בכלא, בחדר הביקורים. איך אנחנו יודעים שמדובר בחדר ביקורים? על הקיר תלוי דף נייר, עליו כתוב בכתב יד: "חדר ביקורים".
אבי: "מה לעשות, מרקו. נפלתי קורבן לאהבה".
מרקו: "אתה חושב שהיא היתה שווה את זה, השרמוטה הזאת? בת זונה. אל תשאל מה קרה".
אבי: "מה, מתה?"
מרקו: "הלוואי שהיתה מתה. היא מתחתנת עם דני".
אבי: "עם הכוסית הזה התחתנה??"
כאן נחתכת הסצינה לטובת (עוד) שיר כאב של ביטר על אהבתו הנכזבת.

7. פרסום סמוי

בשעה טובה, אבי השתחרר, ויושב עם חברו מהקלבוש, כהן, במסעדה. איזו מסעדה? או, טוב ששאלתם.
אבי: "איזה סלטים, איזה יופי".
כהן: "זה 'הסוכה הלבנה' פה, מה חשבת?"
אבי: "אה, אז זה 'הסוכה הלבנה' ".
כהן: "בטח, מה, אני אביא אותך לסתם מקום אתה חושב?"
אבי: "פששש... נטעם את החומוס שלהם. מדברים עליו הרבה".
כהן: "תטעם את הדגים, תיכף יבוא הדגים".
[ מלצר מגיע לשולחן ]

כהן: "הנה, אתה רואה? החבר שלנו. מה נשמע? זה המלצר שלנו. רוצה ברבוניה? תאכל, וואלה, על הכיפאק".

עם סצינה כזו - מי צריך Product Placement...

אבי ביטר, התקופה האלגנטית

הטריגר לכתיבת הפוסט היה הפוסט הזה של ריקי כהן, והתגובה שכתבתי בו.

והנה עוד טקסט על "קורבן האהבה", שלא תחשבו שאני הפסיכי היחיד שמנתח סרטים של אבי ביטר...

דרג את התוכן: