הבת שלי חזרה בארבע בבוקר.

הייתי ערה כשהיא נכנסה. כמה דקות קודם לכן התעוררתי והבחנתי שהאור שהשארתי עבורה עדיין דולק במטבח. סימן שעדיין לא חזרה. הצצתי בשעון החשמלי: 3:45. להתקשר אליה? לא. מהומת הקולות בראש שלי הדהדה ברעש דווקא בגלל השקט של הלילה. אני סומכת עליה. היא לא תעשה שטויות.

מלבד זאת - מגיע הרגע בו אני מבינה שלא אוכל לרפד את הכאבים שלה לעולם.

השבוע היא נפרדה (שוב) מהחבר שלה. יומיים שכבה על הספה בסלון, ובכל פעם ששאלתי מה העניינים ענתה: לא יודעת...

דחפתי אותה לצאת. כל החברות שלה בטיול של התנועה בכינרת, היא אמרה. אתמול הן חזרו, ואני שמחתי לראות שהיא מתכוננת לצאת לפגוש אותן.

קרוב לארבע בבוקר והיא עדיין לא חזרה. הרי זה מה שרציתי עבורה, לא? רציתי שתצא, תשחרר קיטור, תצחק, אולי תבכה, תשתף אותן. זה בדיוק מה שהיא עושה עכשיו. אני סומכת עליה, לא?

המפתח נתחב לחור המנעול ומסתובב. גם אני הסתובבתי, לעבר הקיר. היא נכנסת בשקט, מניחה את התיק על השולחן במטבח.

הכל בסדר? אני שואלת בקול הכי מנומנם שאני מצליחה לגייס.

מאה אחוז, היא עונה. לילה טוב..........

האור במטבח כבה. חושך מוחלט. רק אני עם המחשבות שלי נשארנו ערות.

איך זה שבכל הקשור אליה - אני יודעת להסביר למה צריך כך ולא אחרת, ובקשר אלי - לא. כשנפרדה ממנו הפעם אמרתי לה: את צריכה ללכת הלאה. לא לדאוג לו. יהיה לו קשה קצת, אחר כך פחות. וגם לך. אבל אם תמשיכי לשלוח לו הודעות לילה טוב, ואם הוא ימשיך לשלוח לך הודעות איך-את, זה לא ייגמר לעולם, ורק יהיה יותר ויותר קשה. אם נפרדים - נפרדים.

והיא אמרה, אבל אימא, אני לא אסנן אותו. גם לו קשה...

שתקתי.

אני מכירה את התחום האפור המסוכן הזה. של פרידה כואבת. רוצה להגן עלי ועליו בו זמנית. כן, נפרדים, אבל אפשר לעשות את זה בצורה הומאנית יותר, לא? אפשר להישאר ידידים, אפשר מדי פעם לשאול מה נשמע, רק מפני שבכל זאת קרו לנו כמה דברים ביחד. זה לא שאני מחכה למשהו... רק רוצה לדעת שהוא בסדר... זה הכול...

אלא שזה לא עובד כך.

ומגיע הרגע בו איני יכולה להגן על הבת שלי מפני הכאב הזה. מפני שפרידה אמיתית - לא משנה איך מסתכלים עליה - היא פרידה. וכל פרידה זה כאב.