סיימתי את השיחה. הנחתי את שפורפרת הטלפון. לקחתי נשימה עמוקה... איזו זכות מופלאה ניתנה לי. לגעת בחייהם של אנשים. אני פוגשת אותה בתחילת השיחה. נראה שהכל בסדר. עבר עליה שבוע מצויין. משהו בקול שלה נשמע קצת מרוחק. אנחנו מבררות עוד קצת ועולה שיחה, קצת לא נוחה, היא אומרת, שהיתה לה עם הבן שלה. הוא כעס. היא לא ממש הבינה על מה. קצת נמאס לה מזה שהוא כל הזמן כועס עליה. אני מבררת. לא כל כך חשוב לי על מה הייתה השיחה. מעניין אותי מי היא הייתה שם. איזו אמא הבן שלה פגש בשיחה. היא אומרת שהיא הייתה אוהבת, נעימה, מקשיבה, מתעניינת. היה אכפת לה. הייתה קצת דואגת. מעניין. איך זה יכול להיות שכשאנחנו מביאות אהבה, הקשבה, אמפתיה והתעניינות והצד השני נשאר כועס? היא עוצרת. מתבוננת. שמה סימן שאלה. האמת, היא אומרת, הייתי מרוחקת, הוכחתי אותו, התגוננתי ולכן במילים יפות - תקפתי אותו. הסברתי לו שהוא טועה. הוכחתי לו שאני צודקת. התנצחתי איתו. אבל לא במריבה. במילים יפות. הקול שלה נסדק. העצב מפציע. עצוב לה המרחק שתפסה ממנו. עצוב לה שהוא תמיד כועס עליה ושהיא אוהבת אותו וכל כך כועסת עליו בעצמה. אני מקשיבה. נותנת מקום לכאב, לעצב. אין מה לשפוט. היא כל כך אנושית, כל כך אימהית. אני פה. כדי להחזיר את הכדור אליה. את יודעת, אני מבררת, שכמו שיצרת את מערכת היחסים שלך איתו כמרוחקת ומלאת כעס, את יכולה גם ליצור אותה אחרת? קרובה ואוהבת? היא שותקת. אני שומעת אותה נושמת. ואז היא עונה. כן. לרגע רציתי להתרחק עוד יותר. להגיד לך שזה תלוי בו. שאם הוא ישתנה אז גם מערכת היחסים שלנו תשתנה. אבל אני יודעת שזה לא נכון. הוא ישתנה אם אני אראה אותו אחרת. אם אני אשנה את הגישה שלי אליו. העצב שלה דועך. הקול שלך מתחיל ללבלב. אני שומעת את תחילת הפריחה. אני שואלת איך היא יוצאת מהשיחה שלנו. חשבתי שהייתי רגועה, היא אומרת, אבל רק כיסיתי והסתרתי את הכעס והתסכול שלי. במילים יפות. עכשיו אני באמת רגועה. אני כבר לא כועסת. אני רק רוצה להחזיר כבר את האהבה ליחסים שלי איתו. אני מניחה את השפורפרת. עוד שיחה הסתיימה. אני נושמת עמוק. ממלאת את עצמי באויר ונרגעת. איזו זכות מופלאה נפלה בחלקי לגעת בחייהם של אנשים. |