אז ככה זה היה: כמו כל יום שאמור להיות כייפי, נסענו קודם כל לאמא שלי, שתהיה שותפה ולו במעט. אחר כך לקחנו אוטובוס, שבשביל ילדי השמנת שלי זו היתה חוויה בפני עצמה, והאמת היא שגם בשבילי, לאחר שנים כה רבות בהן אני נוסעת באוטו. ירדנו בסמוך לרח' המלך ג'ורג', והתחלנו את המסע לאורכו, כולל שוק בצלאל, שם פגשתי סוחרים שעבדו עם אמי, כולל שוק הכרמל, ועד ליפו לנמל - דרך אבולעפיה כמובן - ועד לסיור על היאכטה. יום מתיש מעייף ונפלא. הנפש שלי הרגישה רחוצה, וקלטתי כמה הילדים שלי גדלו, ולכל אחד האופי שלו ומאוויים משלו, שלא בהכרח מתאימים ליתר. כך קרה שהגדולה - בדומה לסבתה - צריכה להיכנס לכל חנות, ובכל חנות היא רוצה הכל. הבן שלי - כמוני, עושה מרתון מהיר לאורך הרחוב, ורק אם עינו קולטת משהו ראוי - נעצר. והקטנה, מדדה אחרינו, בכלל לא רוצה כלום ויותר מתאים לה מזגן וטלוויזיה. בשוקכרמל, הבן שלי מצא משחק מחשב שרצה, והמוכר ביקש שיקרא לאמו. ניגשתי ביחד איתם, והמוכר פשוט יצא מדעתו: מה, בת כמה את? את בטוחה שאת אמא שלהם? תשמע, (אמר לבן שלי) תגיד לאבא שלך שאם לא ישמור עליה, אני לוקח אותה יחד איתכם. ובזאת רץ והביא לי זר פרחים. ולמה אני מספרת את זה? כי היה לי מהצד נורא משעשע לראות את תגובת ילדיי לכך שמישהו מתחיל עם אמא שלהם. אה, טוב, וגם הלסבית בדוכן שליד נדלקה עלי. מה זה אומר? :-))) |