כשהייתי ילדה הייתי בטוחה שאני חלק מספר גדול מאד. ברור, אני דמות בתוך ספר של ילדה ענקית שיושבת בשמים וכל יום אחותה הגדולה מקריאה דף, ובדף הזה אני חיה. הייתי חושבת בכובד ראש על אירועים שקרו ומנסה לנחש איך הקוראת הנאמנה שלי מרגישה כשהיא קוראת אותם- צוחקת, עצובה, כועסת או שמחה.
אני מאמינה בדבריו של אלפרד אדלר שהצורך הבסיסי ביותר של אדם הוא להשיג תחושת שייכות, ואין כמו סיפור חיים כדי לספק לילד תחושה כזו. בנוסף לצורך הבסיסי אדלר פרש מספר עקרונות על פיהם פועל האדם, ושנים מהם: פרשנות סובייקטיבית וחופש הבחירה מובילים אתונו בחיים.
כל אחד מאיתנו חי בסיפור משלו. הסיפור הזה מספק לנו תחושת שייכות גדולה. הרי אם אנחנו מספרים אותו, תמיד נשייך את עצמנו לכל מקום בו נהיה. הסיפור שלנו מלא הרפתקאות וכל הרפתקה שונה לגמרי מחברתה. אנו בוחרים איך לספר את הסיפור ואיזה גוון לתת לעלילה:יש אנשים עם סיפור חיים משעמם. הם לא מרוצים ממקום העבודה המשעמם, חבריהם משעממים ובאופן כללי משעמם להם. יש אנשים עם סיפורי דראמה גדולים וכל יום מספק לפחות קתרסיס אחד. אנשים אחרים חיים חיי הרפתקאות נפלאות ומשעשעות.
אני מאמינה שבעזרת הפרשנות האישית של כל אחד מאיתנו, אנו בוחרים לעצמנו "הרפתקאות" שונות וכך יוצרים לא רק את סיפור חיינו, אלא את המציאות בה אנו חיים. בשיחה עם חברה יצא לי לשמוע סיפור חיים שכזה: הפרטים הכלליים בסיפור: זוג יצא לטיול חורפי קצר. הרבה טבע מסביב, בריזה קרירה וצמחיה פורחת מסביב. באמצע הטיול מעדה אחת הבנות מסלע.
היא בחרה לתאר את הנפילה כהרפתקה משעשעת ששווה לזכור וכתבה את הסיפור הזה:
לבצע פירואט על סלע ובכן, על מנת לבצע פירואט מושלם, עליכן לטפס על סלע משונן (רצוי ממורדות הכרמל), להחזיק ביד ימין מצלמה דיגיטלית ולהתבונן על כלנית נחבאת אל הכלים אי שם בין קפלי הסלע.
פסעו צעד לאחור ושימו לב היטב לרגל שמאל התקועה בתוך סדק בסלע ומונעת מכן להזיזה בחופשיות.
אבדו את שווי המשקל ופלו באיטיות משוועת על הגב, תוך כדי נפנוף ביד ימין (עם המצלמה) ונעיצת יד שמאל בסלע המשונן עד כדי עצירה. בלמו את הנפילה עם תיק הגב המרופד בעוגיות שוקוצ'יפס. המתינו לחילוץ מהיר ע"י זוגתכן וקללו במרץ...
שאלתי אותה איך הגיעה לסיפור הזה והיא הסבירה שמעבר לפדיחה בנפילה וכמה שריטות כואבות ביד, היה לה נעים יותר להתייחס לנפילה כהרפתקה מרגשת מאשר נפילה מייאשת. היא הרגישה הרבה יותר טוב עם עצמה ועם מה שקרה כשייחסה להכל נופך הומוריסטי. ניתן היה להבחין בבירור בבחירה לספר את הסיפור בצורתו הנוכחית כדי ליצור מציאות אישית אופטימית יותר.
האם אתם בוחרים איך לספר את סיפור חייכם? אני מזמינה תגובות וסיפורים הקשורים לבחירה בדרך לספר את הסיפור.
שלכם, לי-אור (מאמנת) |