לפני  תחילת הפגישה הראשונה בה נכחתי בפורום (ינואר 2005), נכנסתי לחדר צדדי ליד הכיתה בסמינר אפעל והכנתי נס קפה ומה לעשות כיליתי את הטיפות האחרונות בקופסת החלב העמיד והשארתי את חאלד אבו עוואד שמשמש כיום כמנכ"ל הפלסטיני של הפורום, ללא חלב. קופסת חלב עמיד חדשה עמדה לה סגורה בצד אך אמצעי לפתיחה, אין. מתוך רצון טוב וסולידריות (בכל זאת, קפה בלי חלב), התנדבתי ללכת ולהביא מספריים. מספריים לא היו אז חזרתי עם האמצעי היחיד שבנמצא, סכין פלסטיק חד פעמית, מהסוג שמורח מצוין שוקולד השחר בטיולים שנתיים. ניסרנו את הקרטון, חאלד מזג לעצמו חלב והמשכנו הלאה. כעבור כמה רגעים קרא לי מנכ"ל הפורום הישראלי לשעבר, בועז כיתאין ושאל את חאלד אם הוא הספיק להכיר אותי.

כן, ענה חאלד כשהוא מחייך מאוזן לאוזן, היא באה אליי עם סכין.

חאלד צחק ובי נשבעתי שהסכין שמצטיינת בעיקר במריחת ממרחים דביקים ונמסים בשמש קופחת, כוונה רק לקרטון (נדמה לי שהוא עצמו פתח את הפתח), ועדיין צחוק, צחוק, באותו רגע קלטתי משהו שלא היה חלק מהמודעות שלי עד לאותו הרגע.

אני גדלתי בירושלים בימי האינתפאדה הראשונה. הייתי כאן כשפלסטינים דקרו יהודים ישראלים ברחוב, ליד העיר העתיקה, ברחובות בקעה, בקרית יובל. פחדתי נורא. פחדתי לנסוע באוטובוסים, פחדתי ללכת ברחוב. עד לרגע בו פגשתי את חאלד חשבתי שהסכין הוא כלי שבו הפלסטיני מאיים על הישראלי, לרגע לא שיערתי לעצמי שיכולה להיות תחושה הפוכה. אני לא חושבת שהקדשתי עד אז זמן לפחד שחשים הפלסטינים כלפי הישראלים. חשתי חזק את הפחד שלי מהם ואת הפחד שהכרתי מסביב. 

הרגע הקטן הזה היווה את הצעד הראשון שלי בתהליך המתמשך של הפיוס, הדיאלוג הדו-לאומי והבנת הסכסוך על האנשים שמרכיבים אותו.

 אני נשואה לעורך קולנוע ואם לתינוקי קטן. חברה בפורום המשפחות ועובדת בו כשלוש שנים וחצי. עבודתי העיקרית בפורום בנוסף להרצאות מדי-פעם, היא ניהול אתר הפורום בשלוש השפות.

 בבלוג הזה אספר על חוויות שעברתי ושעברו במהלך השנים חברי פורום נוספים, ישראלים ופלסטינים. חוויות אישיות שהן כולן תהליך הפיוס.

במפגש עם חאלד נפל בתוכי האסימון הראשון מיני רבים ועדיין, בואו נודה על האמת, התעלומה המרכזית שנותרה מכל סיפור המפגש היא איך זה שפלסטיני גאה שותה נס עם חלב.