החלטתי, שמה שאני צריך זה לשדרג זה את הצבע הצהוב של האותיות הטבועות על מקשי המקלדת של המחשב הנייד. לא כי היה הכרח, אבל חלק מתחזוקה עצמית. כמו למרוט שערה סוררת, לנקות אוזניים, לגזוז ציפורניים, ניקוי שיניים. לא הכרחי ברגע נתון, אבל אם לא – הזנחה. אולי בעצם עדיף לעשות דיאטה. כבר עשיתי דברים מופרכים מאלה.

לוקח את המחשב, ומגיע לצ'לנוב 17. כלומר 15, אבל אצלי בתודעה זה 17. נכנס לחנות קטנטנה. לראשונה פקדתי אותה ב-1994 עם הנייד שהבאתי מארה"ב. תמורת 40 ש"ח גיירו את מקשיו.

פוגש שם שני גברים בסוף שנות ה-50 שלהם. בסנדלים, מכנסיים קצר, האחד עם טריקו והשני נטול- לבוש יומרני משהו ליום אביבי קריר בסוף חודש מרץ.

בעודי ממתין, מאזין לדוח-שיח של הלבוש עם לקוח, מפצח את רוטינת העבודה.

בפנות אלי הלבוש שליד הדלת, מכריז באזניו, שעשיתי את העבודה המקורית על מקלדת המחשב אצלם.

הם, כל אחד בתורו, מגרדים בציפורן הזרת את הצבע הצהוב ומתעקשים שלא ייתכן

אני בטוח ששלחתי את אחותי אליהם לפני שנתיים, שכן זה המקום היחיד שאני מכיר לנושא. לא חשוב, לא עקרוני, לא מתעקש.

"כמה יעלה?"

"100 ₪."

"מתי יהיה מוכן?"

"ב- 5." עוד 50 דקות.

"בטוחים?"

"כן", הם בטוחים.

"אולי שאחכה ושתעשו על המקום?" מציע

"לא, יש לקוחות לפניך, תחזור ב- 5."

"עד מתי פתוחים?"

"עד 6."

"אני חוזר ב- 5" מתרה.

יוצא, עולה על האופנוע וטס לעבודה להשלים משימה שהעכירה את מצב רוחי.

עושה את מה שצריך, מתכנן 10 דקות איחור מתודי לכניסתי לסדנת המקלדות, וב-חמש ועשרה חודר לסטודיו.

רואה את הנייד שלי מפורקד בנונשלנטיות על ערימת אריזות של מקלדות חדשות.

שואל "אפשר?"

"לא" הם לא מתרגשים.

העירום, בטבעיות, פותח את הנייד ומתחיל לקלף מקש מקש באופן שנראה כאילו הם פוקעים מעצמם עם התקרבות המברג, טרם נגיעתו.

מתרתח. מתחיל להתייפח: "למה אמרתם לי לבוא בחמש? למה מיהרתי, ומה היה קורה אם הייתי מגיע יותר מאוחר?" מייבב, לא מרפה, מתלונן, מחצין את מררתי.

הלבוש, בעדינות, שואל "למה להתרגז?", ו"מה קרה?", ו"היתה לנו תקלה", ו"חצי שעה איחור זה לא נורא",הוא משתף אותי בתפישת הזמן והמרחב שלו.

בעצם, הוא נוכח שאני באמת מתרגז, טעה לחשוב שאני קול.

מיציתי את הדיאלוג. נכלם. שותק. צופה בעבודתם.

העירום, 'החורט', שותק ובנחישות של מי שנותן שרות מיוחד, פורס את המקשים על מגש קטן של מכונת החריטה שעליה שטאנץ של האותיות העבריות, בעזרתן הוא חורט על כל אחד מהמקשים. מקש, מקש. אחד אחד. נברנות מולקולארית. אין קיצורי דרך.

כל חריטה אורכת כמה שניות, לאחריה המקש מושלך לקופסאת קרטון קטנה. כששליש מהמקשים חרוטים, הוא קם ומעביר אותם שני מטר מערבה, מפזר אותם לעמיתו הלבוש, לצביעה.

הלבוש לעומתו – להלן 'הצובע', רוכן על שולחן ליד הכניסה, וטורח על שלוש פעולות:

הראשונה, עם מכחול טבול ואצבע קטומה מכתים בצהוב את החריטה,

השניה, לאחר שהשלים את (שליש) סט המקשים, מנגב ברישול כל אחד מהם במטלית,

 והשלישית, לאחר מכן, טובל מטלית אחרת באיזה נוזל, אולי אלכוהול, אפשר טרפנטין, ייתכן אחר [- לא שולט (גם) בכימיה, מה אני לבוראנט?] ומשפשף את המקש, כנראה מקבע את הצבע.

כך, בסטים של שליש מקשי המקלדת.

תוך כדי עבודתם נכנס גבר בגילי, שמנהל עם הלבוש שיחה סיבובית שמכילה את המשפטים 'מה יהיה?', 'הליגה לא שווה בלי מכבי והפועל' ו'המשחק באשדוד מאוד חשוב'. משחרר, וחוזר על המשפטים כשהמלים המוזכרות מבוטאות בסדר משתנה.

מתעשת, שואל את הצובע "תגיד, עם חורטים טעות, מה עושים?" "וואללה, מטוסים טועים אנחנו לא." משחרר את התשובה המשכנעת.

כעבור כ- 25 דקות עבודה, העירום משלים את התהליך בנעיצת המקשים חזרה למקומם. מביט על מעשה ידיו ומכריז "העיקר שהבעיה נפתרה. למי להוציא את החשבונית?" "אין צורך בחשבונית."

טוב, תביא 50 ₪. אני מתנצל שהמתנת". "כן", מוסיף הלבוש "באמת מצטערים שחיכית".

משלם, אומר להם שהם אנשים מתוקים. מתפעל מהעובדה שהשונות בעבודתם היא האם מקשי המקלדת הם העתיקים הלבנים, או המודרניים השחורים. שהרב גוניות מתבטאת במקלדת נייחת או של מחשב נייד, והגיוון הוא עשרים וכמה האותיות. וכן, ראיתי שיש גם צבע כחול, אולי תכול, לא רק צהוב, שלעיתים משתמשים גם בו.

עושה מה שנקרא 'הזדהות השלכתית' מהבעתה שאני הייתי צריך לעסוק במלאכה דומה ולא אצליח, ושואל, "האם זו עבודה קשה?"

הלבוש, המתקשר מביניהם, מחייך ופוסק "עבודה".

"כמה מקלדות עשיתם בחיים עד עכשיו?"הלבוש צוחק ומשיב "הלוואי היה לי $ על כל מקלדת, 25 שנה אני עושה את זה."

"וואו, אני" מפשיל את שחלותיי ומתוודה בכנות ש"לא הייתי יכול לעשות את העבודה שלכם."

הם מתעניינים במה עוסק, מסבירים לי, שלשניהם אין כרטיסי אשראי וגם לא צורך בהם.

מתחבק עם שניהם ויוצא.