אמרו לי שהפוסט האחרון, מעליב את כל אלו שניסו לעזור לי.

אני מתנצל על החריפות שהובעה שם, כאילו אני לא רוצה לקבל את העזרה המוצעת לי.

הפוסט נכתב מתוך בכי, בשלבים האחרונים שלו.

הבכי אכן משחרר כמו שנאמר שם.

ביום למחרת הרגשתי פשוט טוב. לא לא חל שינוי בבדידות, הכל היה אותו דבר, אבל הייתי פחות בלחץ.

לא יודע מדוע יש ימים בהם הבדידות מפריעה יותר ויש ימים בהם פחות.

השבוע האחרון למעט יום שני בו בכיתי בערב לא חשתי בבדידות יותר מדי, או ליתר דיוק פשוט הסתדרתי איתה.

אחת מאלו שהגיבו אמרה דבר יפה שבעצם כולם בודדים בתקופה זו או אחרת.

אני מניח שאכן לכולם יש תקופות של בדידות. מעולם לא חשבתי שאני הבודד היחיד וגם מעולם לא חשבתי שאני היחיד שסובל מזה.

זה שאיני היחיד שסובל, זה טוב, מן הסתם אחרים שסבלו מזה ויצאו מזה יוכלו לתת לי טיפים מה הם עשו.

הנחת היסוד שלי בכל מה שאני כותב כאן, היא שאפשר ושאצליח בסופו של דבר לצאת מהבדידות.

נכון שלפעמים הדברים הנכתבים כאן נותנים תמונה של אדם מיואש. אבל מצד שני אם הייתי מיואש, לא הייתי פותח בכלל את הבלוג הזה.

כן הבדידות מאד מאד מטרידה אותי, הן היום והן בעבר. הפעם הראשונה שהבדידות באמת החלה להטריד אותי היה בתקופת הצבא. אז כשראיתי איך האחרים בסביבתי פשוט יש להם חברים ובעיקר יש להם חברות שרוצות אותם, ואיך לי אין כלום. פשוט כלום ומבחינתי תשומת לב חיובית של בחורה היה אירוע משמח שיש לציין בלוח השנה (טוב קצת הגזמתי כאן).

מאז הצלחתי די יפה להתקדם. אם אז גם יצירת קשר ראשוני עם אישה הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית, היום זו משימה לא מורכבת מדי שבדרך כלל מצליחה.

הבעייה היא ההמשך. היום אחרי זמן קצר בדרך כלל הקשר מתנתק (ביוזמתה כמובן, נדיר מאד שזה מתנתק ביוזמתי).

אבל מאחר שראיתי כבר את ההתקדמות בחיי, אני מאמין שגם על זה אתגבר.

איך בדיוק? את זה עדיין איני יודע.

בנתיים עצם החפירה בנושא הבדידות, כמה שהיא מלנכולית וקשה, עוזרת להגיע לתובנות.

כנראה פשוט צריך להמשיך.