חשיבותו של המעמד. סמלי המעמד. 

הענין מבלבל קמעא, מצד אחד, החולצה הלבנה והדיבור הבוטח, מפנים לך את הדרך במקום בו אדם אחר היה נבלם. מצד שני, אתה זוכה ליחס מזלזל של פקיד, כשאין לו סיבה נראית לעין לנהוג כך. את התופעה הראשונה הבנתי, ומיהרתי לנצל לטובת עבודתי בהתמחות. את השניה פשוט לא הבנתי. המאמן הלא רשמי שלי הסביר כמיטב יכולתו (גם הוא היה אדם טוב - ורוע לא היה מובן לו הרבה יותר מאשר לי). "ראה, עוד שנה וקצת אתה תהיה עו"ד. הם יישארו תמיד במקום בו הם מצויים. זו ההזדמנות האחרונה שלהם לטפס עליך." ההסבר הניח את דעתי באותה עת. היום אני מבין יותר את התופעה, אותה סיכם בסרט "הגבעה", החייל שגולם על ידי שון קונרי: "אתה תהיה מוכן לנקות מחראות כל ימיך – אם יתנו לך שני פסים ושני אנשים לצעוק עליהם". 

בחיי היומיום נראו הדברים כך:

עוזרת הבית של המאמן הרשמי שלי מכרה את דירתה. מובן שהמשרד יטפל בכך. מובן שבלא שכר טרחה. מובן שהמאמן הלא רשמי, הוא שיטפל בכך בפועל. מובן שייעזר בי. הדירה, כמובן, לא רשומה בטאבו אלא באיזושהי "חברה משכנת". אני מתבקש להגיש את הניירת לשם "עכשיו".

אני מגיע לשם, משרד נטול קהל מקבל את פני במלים "אין קבלת קהל עכשיו!".  בקול בוטח אני מודיע: " אני ממשרדו של עו"ד ________ !"   "סליחה, תכנס בבקשה..."

וסיפור שקרה לקראת תום ההתמחות שלי, כבר בחיפה. חוזרת פקידה זוטרה למשרד בפנים נפולות. היא נשלחה לקבל אישור כלשהו מן הבנק, ופקיד הבנק הודיע לה שאין היא מקבלת אותו. עוה"ד יבוא למחרת בבוקר, ואין אישור – ומה יהיה? לה, כמובן, לא יקרה כלום. עוה"ד הוא אדם טוב מזג. שיבין מיד במה דברים אמורים. אבל גם אני מבין במה דברים אמורים, ולמה לחכות עד מחר?  חולצה לבנה יש עלי, כישורי המשחק שלי עדיין בתוקף – ואני ניגש לבנק לברר מה הבעיה.  כמובן, "היתה אי הבנה", "הוא התכוון בסך הכל לטובתנו", "הנה האישור"... 

השררה.

השופט הוא הדרגה הגבוהה ביותר בעולם המשפט, וכולנו חייבים בכבוד המשרה – ובנושאה.

כששניים מן השופטים בעליון, זילברג וזוסמן, הם גם הפרופסורים שלי, ואיני מוכן להחמיץ הרצאה שלהם – ברור שלא רק את המשרה אני מכבד, אלא, קודם כל, אנשים שהם משכמם ומעלה. כשמצרפים אותי לדיון בבג"ץ, בצד "שלי" טוען מי שעתיד להיות שם דבר בעולם האקדמיה, ומולו עו"ד שכבר אז מפורסם גם בתחומו, וגם כבעל ידע כללי נרחב, וכשאני יושב באולם ושומע את שאלותיהם החדות והערותיהם הנבונות של מי מחמשת השופטים – הערכתי להם גוברת עוד יותר.

ואז מגיע יום בו אני מצטרף לבית המשפט המחוזי, לגביית עדות על אתר. והשופט, שופט בכיר במחוז, ידוע, אם גם לא רק סיפורים מחמיאים מסתובבים עליו. תחילה אנו מתכנסים בלשכתו הנרחבת, השעה 11:00 בערך, והוא מודיע שהואיל והעדה תעיד באנגלית, הוא ישב בדין בעצמו, אבל, הוא מסב את תשומת ליבנו, הוא יוכל לשמוע אותנו רק עד 16:00 – הואיל ובאותה שעה הוא לוקח שיעור ב...

התיק אינו מסובך, העדה אינה בדיוק טלנסקי, והעדות לא אמורה להימשך יותר משעתיים גם אם ניקח בחשבון כתיבת פרוטוקול על ידי השופט עצמו. וגם הדיווח המפורט מה יעשה השופט בזמנו החפשי מפתיע מעט.

השומעים פורצים בצחוק, גם אני.

השופט מזדעזע. צחוק בהיכל!... 

 אבל הזעזוע סלקטיבי. רק אני לא מוכר לו.

"מה אתה צוחק מה מצחיק מי אתה בכלל?"

ידו של המאמן הלא רשמי לופתת את ברכי לאות דומיה והוא עונה: "הוא מתמחה במשרדנו, אדוני". – "אז תלמד אותו כיצד להתנהג". שתי תובנות מיידיות:

לא כולם שופטים בעליון.

הצחוק אולי מחזק את המערכת החיסונית, אבל לא תמיד ולא את של כולם.

אנו עוברים לאולם, ולאט לאט מסתבר לי מדוע ההצהרה שב-16:00 תופסק העדות שרירותית - אינה ענין לצחוק. השופט מסביר לנו, ברצינות רבה, כמה קשה מלאכתו. העדות ניתנת באנגלית, והוא צריך לרשום את העדות וגם את התרגום לעברית, ואת זאת הוא עושה מימין לשמאל...

לקראת 13:30 נותן לי המאמן אסימון ומס' טלפון, ומבקש ממני לדווח לאישתו שאת ארוחת הצהריים לא יסעדו יחדיו. אני קם, יוצא מן האולם לפי כל כללי הטקס, מתקשר, מודיע וחוזר.

במשרד מספר לי המאמן, כי עם צאתי פנה השופט אליו ושאל "המתמחה שלך השתעמם, אז הוא הלך?"

לא נעים. משרה בכירה – אישיות זוטרה. 

שני ספיחים של מה בכך נותרו בזכרוני בקשר לכתוב לעיל. וכיון שנותרו – אספרם.

1. לצורך הבג"ץ הנזכר לעיל, שאל המאמן ספר מספריית אחד ממשרדי הממשלה. רצה הגורל, והממונה על אותה ספריה היה גם מחברו של הספר. הספר עבר טלטלות לא מעטות במהלך הטיפול בבג"ץ, וכאשר ניתן היה להחזירו – כבר נתרפטה עטיפת הנייר שלו. נימוסיו המושלמים של המאמן שלי לא התירו לו להחזיר את הספר במצבו זה. הוא קנה חדש, ושלח אותי למסור אותו לספרן/המחבר, ולהסביר לו שהספר כה חשוב לנו, שהחלטנו להשאיר את הספר אצלנו בספריית המשרד, ואנו מחזירים לו על כן ספר חדש.  כך מסרתי. את תגובתו לא צפיתי. האיש הריח אבק שוחד, והיה נבוך לחלוטין. הוא הסביר לי שאין הוא מרוויח דבר מכך, הספר היה של הספריה, וספר זה שנקנה מוחזר לספריה ו...

כל שיכולתי לעשות הוא לנסות ולהרגיעו שאין בדבריי ובמעשי המאמן יותר ממה שיש בהם – החזרת ספר לספריה.

אני מקווה ששנתו לא נדדה יתר על המידה.

2. משיצאנו מאותה גביית עדות על אתר, לפני השעה ארבע, אבל לא הרבה לפני, הזמין המאמן אותי, את עצמו, ואת נציג המדינה (שמולו הופענו), לארוחת צהריים על חשבון המשרד. לאחר שנפרדנו מנציג המדינה, שאלתי את המאמן כיצד זה הסכים נציג המדינה, כמובן מאליו, שהמשרד שלנו יממן את ארוחתו. תשובת המאמן: "עוה"ד עובדי המדינה הם הקרוב העני שלנו"...  

מלוא הארץ משפט:

וגם זה קורה בעודי בירושלים. כמה מידידי הם עדיין סטודנטים, אחד מהם מזמין אותי ועוד כמה מידידיו להצטרף לביקור במגורי סמינר למורות בעיר. הולכים. אנו מוצגים בשמותינו, ומיד מתחילה התעניינות שיטתית מה אנו לומדים. "שנה ראשונה כלכלה", אומר אחד, וזוכה בהתעניינות. "שנה שניה כלכלה", והשני זוכה בהתעניינות גוברת. כששואלים אותי - גוברת סקרנותי על כל שיקול אחר. "אני לא לומד, אני עובד". באותה שניה אני הופך לאדם הבודד והמבודד ביותר בחדר. בסדר, אני יכול לסבול בדידות לזמן מה, אפילו כשכל האחרים חוגגים.  

כעבור דקה או שתיים מתקרבת אלי אחת, שנדחקה כנראה מן ההמון-סובב-הסטודנטים, ושואלת במה אני עובד. "סיימתי משפטים ו..." – את שארית תשובתי כבר לא שמעה. היא כבר היתה למירמס רגליהן של המוני הסמינריסטיות, ששעטו אלי למשמע ראשית תשובתי.