פוסטים פופולאריים
-
יומן מסע
17/4/09 | 1030 צפיות
-
בננות ירוקות
30/7/13 | 2169 צפיות
-
המוזגת מגיעה לארץ הקודש ומגלה תגלית מרעישה
24/12/11 | 1023 צפיות
-
גשם
14/12/10 | 1398 צפיות
-
יומן מסע- שנים עשר
23/10/09 | 926 צפיות
-
חולות נודדים IV
9/2/12 | 1516 צפיות
-
מסבאת הספן הגידם- המוזגת לומדת לזהות את המציאות
29/7/11 | 957 צפיות
-
רעב
22/12/09 | 1081 צפיות
-
הספן הגידם - קריאת התרנגול מבשרת את זריחת הירח.
9/9/10 | 1063 צפיות
-
יומן מסע- חלק חמישה עשר
20/11/09 | 700 צפיות
-
קליק
29/11/08 | 929 צפיות
-
הספן הגידם- המוזגת שוקעת בשינה עמוקה אך לא בשנת ישרים.
14/9/10 | 654 צפיות
-
ג'ורג'
21/12/10 | 1133 צפיות
-
המוזגת על עוללי הכרוב, וגם- על ציור, מתמטיקה, נהג מונית והאמת.
9/8/13 | 1241 צפיות
-
פחות על עוללי הכרוב ויותר על אינגה המהממת
3/2/14 | 1228 צפיות
-
ישראל 2013 - עושים כבוד לדגל!!
17/1/13 | 962 צפיות
-
המוזגת מתמודדת עם מערכות מורכבות
16/12/11 | 946 צפיות
-
קרינגטון משלם ביוקר על טעות של המוזגת, וגם היא.
17/9/11 | 902 צפיות
פוסטים אחרונים
- אבידות ומציאות 27/9/14
- אבל להומי 3/7/14
- שנה 15/5/14
- עוללי הכרוב. סיום הסאגה ההזויה 22/3/14
- שבע נשים וגבר- שידור חוזר וחג שמח 14/3/14
- גוסטף. או- לכל פתרון יש בעיה. 15/2/14
מה שנסתר מהעין
חלק מהטיפול בענייניהם של אחרים הוא להכנס מתחת לעור שלהם,. לראות את העולם כפי שהם רואים אותו. זו מיומנות נרכשת, היכולת לנטרל את העצמי, ולראות דברים אחרת. זו גם חוויה מאלפת. פעם הייתי שואלת הרבה שאלות של "מה?" ו"מתי", עם הזמן למדתי לשאול גם איך ולמה. למדתי גם לא לנחש. יושבת אצלי אישה. קשה לי לאמוד את הגיל שלה. כבר בזמן שאני מסתכלת עליה אני מתקשה לזכור אותה. אין בה שום דבר ראוי לציון. השיער שלה חסר ברק וזקוק לחידוש צבע, האיפור שלה מרושל, צמיד זהב יחיד שקוע בזרועה, זכר לימים רזים יותר, תיק העור הישן שהיא סוחבת תפוח ממסמכים המונחים בו בעירבוביה; גליונות מצהיבים שהודפסו במכונת כתיבה על נייר דקיק, פתקים, אישורים שפג תוקפם. הסיפור שלה עצוב. יש בו מחלות ועוני וילדים, ובמחשבותי אני מתבלת אותו בהשלמה ובייאוש. אני מסבירה לה שחבל על הזמן שלה, ועל הכסף, ושזו מלחמה קשה ורצופת מכשולים. קשה לי לאכזב אותה. אני מרגישה כאילו אני מכבה אור בקצה מנהרה חשוכה. אני מרימה אליה עיניים, רוצה לנחם. התגובה שלה מפתיעה אותי. היא מקבלת את הבשורה בהשלמה סטואית, וזה מרגיע אותי. היא מספרת לי שהיא מצפה לקבל סכום כסף. היא כמעט בטוחה שתקבל, כי כבר קיבלה בעבר. היא מדברת על סכום של כמה מאות אלפים, משהו שיכול לסדר את הבנאדם בחיים. השאלה כנראה מרוחה על הפנים שלי, כי היא מחייכת פתאום, ואני רואה שיש לה גומת חן ועיניים מבריקות. כשהיא מספרת שמנהל הבנק שלה אמר שהוא בחיים שלו לא ראה בן אדם שבזבז כל כך הרבה כסף בששה חודשים, היא צוחקת. חצי שנה היא חיה כמו אונאסיס בוואקאנס. טסה רק במחלקה ראשונה. לנה בסוויטות פאר בכל העולם, הקיפה את הצד הנוצץ של הגלובוס, ופיזרה את דולריה עם הבריזה הקלה של הקאריביים. היא לא מצטערת לרגע. "יא, בת זונה" , אני צוחקת לעצמי, וכל הייאוש שציירתי עליה נמחק באחת. חוסר אחריות? טפשות? הפקרות? טירוף? לא יודעת. אני משתדלת לא לשפוט. אשה כזאתי שבלעה את החיים בבת אחת , מסוגלת להרבה יותר מלחמה ממה שהיית מצפה לו נתקלת בה בתור לאוטובוס. |
תגובות אחרונות
-
face
בתגובה על גשם
-
גברת1
בתגובה על שנה
-
face
בתגובה על יומן מסע
-
face
בתגובה על חולות נודדים IV
-
זכות התשוקה
בתגובה על אבידות ומציאות
-
נסיכת החלונות
בתגובה על מדבר.
תגובות (13)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
גם אמון היה. איזה פספוס, איזה מין דבר זה. לקרוא כאילו שאת עוד כאן
ייסלח לך אבו עלי, ועם אבחנתך הנוספת אני אפילו מסכימה.
לא טעית בהצגת הסיטואציה, זה אני הייתי קטנוני.
(אגב, מה שכתבתי תופס ככל שהשירות שאת מספקת הוא יותר מופשט.)
המקרה שבפוסט הוצא מהקשרו המקורי לצורך הכתיבה, וגם באופן כללי יותר אני לא חושבת שתהליך מהסוג הזה נערך כדי לרצות לקוח. קח לדוגמה רופא, שנאלץ לחדור מתחת לעור באופן פחות מטאפורי; הוא עושה זאת כדי לזהות את הצרכים של מי שמולו, לפי אבחנה אובייקטיבית, ולא על מנת להשביע רצון. למרות זאת, הפוסט הזה יכול היה להתייחס לאותה מאובחנת העומדת מול מבלי שיש לאבחנה לגבי אישיותה רלבנטיות כלשהי לאבחנה הרפואית.
אני לא חושבת שכתבתי מה שכתבתי בהיבט מקצועי כלשהו. אולי טעיתי בהצגת הסיטואציה באופן שנותן לה דגש לא נכון.
"חלק מהטיפול בענייניהם של אחרים הוא להכנס מתחת לעור שלהם,. לראות את העולם כפי שהם רואים אותו."
הרבה פעמים התהליך הזה נערך על מנת להיות מסוגלים להשביע את רצון הלקוח.
במקרה המתואר בפוסט למשל, התברר שזה יהיה קשה בהרבה ממה שניכר בהתרשמות ראשונית.
אי אפשר באמת לקלף, לכל היותר לגרום למי שמולך להתקלף, במידה כזו או במידה אחרת.
עומק ההתקלפות, תלוי בחיבור, בעיתוי, ומעל לכל באמון.
מילא סטריאוטיפים. מסכות. מסכה על גבי מסכה. קשה לקלף
כנראה שכשמסניפים מכונית המכולת פחות מעניינת.
אני חושבת שנתקלתי בה פעם בתור לאוטובוס...
עניין של סגנון חיים. הכרתי פעם מישהי שהסניפה מכונית כשבקושי היה לה כסף למכולת.
אולי גם את מכירה אותה...
נכון, יש דמיון בין הקטעים. גם אצלי הם נקראים יחד.
את השאלה שהייתה מרוחה על הפנים שלי הבנת נכון, אני מניחה שהיא היתה שילוב של שתי השאלות.
גם כאן זה עניין של פרספקטיבה.
בכלל, נכונות למלחמות זה עניין קשה להערכה, אפילו אצל אנשים קרובים או מוכרים.
מה שלא כל כך הבנתי בקריאה ראשונה זה מה השאלה היתה מרוחה לך על הפנים.
לפי התשובה שקיבלת השאלה היתה "ואיפה הכסף?", למרות שנראה לי שהשאלה "מאיפה הכסף"
מסקרנת יותר.
האתגר , אני חושבת, הוא לקלף את השכבות ולחפור פנימה, ובצד האישי של המתרס,
להתקלף ולהתגלות בפני מי שמולך, כיוון שעד לאותו שלב כולנו סטריאוטיפים כדברייך.
מה שנסתר מהעין אנחנו משלימים ע"י העין הפנימית, שהיא סטראוטיפית להחריד.
בכול פעם שאני מופתעת כך, אני מקווה שאצליח בהזדמנות להפתיע את מי שאשב מולו.
שמה שיצליחו לראות עלי יהיה רק חלק קטן ממי שאני באמת. השמירה על הפער הזה נראית לי אתגר מרתק.