אני סתם אוהב להתפרס על מצע לבן וחיפשתי איפה אפשר לעשות את זה.

תקראו, יש תובנה מעניינת.

כנראה שאכתוב כאן טיפה וישעמם לי מתישהו, כמו רוב הדברים שאני מתחיל מרוב שיעמום.

העניין הוא ששיעמום הוא הדבר הטוב ביותר שיש לנו, זה הזמן שבו אנחנו סיימנו את המטלות היומיות, את החגיגות עם הילדים (למי שיש),

ועכשיו זה מעין אי קטן של חופש שמופיע משום מקום פתאום באופק, במהלך ההפלגה באוקיינוס של האג'נדה היומית שלנו.

שיעמום לרוב הוא לא דבר מתוכנן, אם היינו יודעים עליו מראש היינו דוחפים משהו למשבצת הזאת וסותמים את החור המיותר הזה שבין הפעילויות הקבועות שלנו.

רק במחשבה לאחור נגלה שהיה זה בעצם חלון של דרור, פירצה שגילינו כדי לעשות את מה שאף פעם אין זמן.

לפני כמה ימים אפילו התחלתי לקרוא ספר, אני ממש לא קורא ספרים. כי על כל ספר טוב יש היום סרט, וסרט אני מסיים בשעתיים, וספר בחודשיים. וגם אם אין סרט, חכה חודש, יהיה.

אם כך מהו בעצם השיעמום הזה? חוץ ממילה שלעד תתלווה בקונוטציה רעה, ערוגות קטנות ברצף הזמן שקוטעות לנו את רצף המחשבה הקונקרטי.

שיעמום בא בדרך כלל בהפתעה, זה מה שיפה בו.

שיעמום הוא חופש של אדם לעשות כאוות נפשו, מבלי שיהיה איזו משימה יומית, מבלי שיהיה בזבוז של זמן, הרי שהזמן הזה כבר "מבוזבז".

כל דבר בנאלי לחלוטין, כמו למשל שיחת טלפון מקרית, הופך ליהלום 24 קראט, שהרי נענה לשיחה הזו בשמחה שלא נדע גם בחתונה שלנו.

שיעמום זה הזמן לחשוב על חלומות רעיונות עסקיים שיביאו לי המון כסף. מי לא אוהב לפנטז.

בקיצור, שני האנשים שקראו את הפוסט הזה, הרווחתם שיעור לחיים איך להפוך את השלילי לחיובי, או אולי נקודת מבט טיפה שונה על אחת הזוועות הגדולות הידועות לאדם.

ואיך לגעתי לכתיבת השיעור הזה? משעמם לי.. זה כנראה מה שקורה שמתחילים לכתוב שטויות במיץ עגבניות. לפעמים יוצא רוטב רוזה משובח.

(רוטב רוזה- רוטב עגבניות מעודן עם שמנת ועשבי תיבול. בחסות מסעדת "שהמצאתי" המוחרת בתל אביב).

אז שיעמום נעים לכולם.

(תגובות..?)