חן הקוקייה
\"כדי לא לשנוא את בני האדם, אני מעדיף להתרחק מהם\"
ז'אן ז'אק רוסו
פוסטים אחרונים
- טרגדיות של חורף 26/1/12
- חרדתו של הגבר בשמלה הלבנה 10/11/11
- הלשעברית 23/9/11
- הנרדפות 8/9/11
- עזה כמוות חניה 1/9/11
- סלח לי, אתה רוכב על צווארי 11/8/11
ארכיון
לעצור את הזרימה
אם לא נצעק כשדורכים לנו על הרגל, למה שיפסיקו?
האסון שקרה לפייטרו פּאלאדיני תקע לו את החיים. כולם מסביבו זורמים, והוא תקוע. אי אפשר להמשיך ככה. ולכן, למרות שחברת הסרטים שהוא עובד בה עומדת בפני מיזוג גורלי עם תאגיד אמריקאי, הוא מפסיק ללכת לעבודה, עוצר הכל ומתיישב על הספסל בגינה מול בית הספר של הבת שלו - וזהו.
פייטרו רוצה לעשות את הדבר הנכון. לכן הוא מחכה. ובוחן. לאט. מתעקש למצוא את המעשה הראוי, המוסרי, כלפי כל אדם. משפחתו. חבריו. עמיתיו בעבודה. אנשים זרים. הוא כאילו לוקח הפסקה מתודית, אבל בהפסקה הזאת בעצם קורה הכל ומשתנה הכל. ופייטרו יודע: דבר לא יחזור להיות כשהיה. המצב אִירֶבֶרסיבּילֶה. בלתי הפיך.
פייטרו, בגילומו של במאי הקולנוע האיטלקי הנפלא והשחקן הנהדר נאני מוֹרֶטי (יומן, חדרו של הבן), הוא גיבור סרטו החדש של במאי אחר, אנטונלו גרימאלדי, שבאיטלקית נקרא Caos Calmo - משהו כמו עצרו את הבלגן (אני רוצה לרדת?), ובעברית קראו לו אי של שקט.
בלי להגזים, זה אחד הסרטים היפים והחכמים שראיתי בחיי - שיר הלל לאהבת האדם (בקיצור: רוצו לראות). אין לו עלילה נפתלת או אפקטים מיוחדים, אבל האנושיות של פייטרו ושל דמויות המשנה קורעת את הלב, בעיקר כשכל האינטראקציה ביניהם מתנהלת במחוות קטנות, כמעט בלתי מורגשות, ועם זאת משמעותיות. כל קרוביו עולים אליו לרגל, אל הספסל, כדי לנחם אותו על האסון שקרה לו, וכולם יוצאים ממנו מחוזקים, טעונים בתובנות חדשות על עצמם.
השאלות שפייטרו מתמודד איתן נראות אמנם טריוויאליות, אבל כרוכות בהכרעות מוסריות - האם לקרוא מיילים של בת זוג שאולי בגדה בו? האם לקבל את הצעת הקידום בעבודה על חשבונו של עמית? איך מעבדים אֶבֶל? ומה שדיבר אליי במיוחד - האם ראוי לתת ביטוי חיצוני לכאב, לעצב?
לעשות את הדבר הנכון איך יודעים מהו הדבר הנכון? מה הסוד? הסוד האמיתי, לא הבולשיט הניו אייג'י. ולרי בראל, בתגובתה הקולעת בפוסט הקודם שלי, כתבה, בין השאר: "אין מוסר שלי, מוסר שלו - יש מוסר אחד וכללי התנהגות נאותים, אנושיים, הוגנים. יש מוסר אחד, והוא לא לפגוע באף אדם בצורה מכוונת או לא, להיות מודעת לסביבה שלי. כי לכל אדם מגיע שיכבדו אותו - כאדם, לא כאשה או כגבר. רק כבן אדם. ולא סתם כתבו חכמים, אל תעשה לחבריך מה ששנוא עליך, ואני ארחיב ואתקן, אל תעשה לאדם מה שאינך רוצה שיעשו לך. מוסר זה הדבר שחסר היום כמעט בכל דבר בחיינו - מהראש ועד הרגליים, מראש הממשלה ועד לאדם הפשוט. הפכנו לחברה שצביעות ושחיתות זו התנהגות נסבלת".
הצד השני של העיקרון 'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך', שטבע ראש הסנהדרין הלל הזקן כבר במאה הראשונה לספירה, הוא הצו הקטגורי, הכלל האוניברסלי של המוסר, כפי שניסח הפילוסוף בן המאה ה-18 עמנואל קאנט: כל מעשה הוא ראוי, רק אם האדם העושה אותו היה רוצה שכולם ינהגו כך. וזו התורה כולה. אין מוסר אחר. לא שזה קל, כמובן. לפי קאנט, לנהוג באופן מוסרי פירושו לנהוג תמיד בניגוד לנוחות ולכדאיות האישית. כי, למשל, לא קל - כפי שכתבה ולרי - לומר את האמת, ולא קל להתמודד עם התוצאות, אבל אין דרך אחרת לחיות בחברה.
הבעיה ב'מה ששנוא עליך' דהיינו בעוולות, היא שנאטמנו מכדי להבחין בהן, גם כשהן נעשות כלפינו ולא כלפי הזולת. מרוב שערוריות גדולות במדינתנו הקסומה והיוקרתית, אנחנו כבר לא שמים לב לג'יפות הקטנות של החיים, להידרדרות הכללית בהתנהגות במרחב הציבורי. לדריכה המטפורית כמו גם האמיתית על הרגל שקורית כל הזמן, בכל מקום.
להיפך. אנחנו מוחלים על כבודנו, ממשיכים ללכת, לזרום, כי הזרימה היא הרי צו השעה. הקלילות הנכספת, ה'יאללה, תזרמי, אל תהיי כבדה'. היא מתכתבת מצוין עם הניו אייג', מפשטת את המציאות הבלתי-נסבלת ופורטת אותה לחלקיקים בני עיכול של לייף–סטייל ומותגים וסלבס ותוכניות ריאליטי - שבהפוכה הן, האחרונות, הרי לא המציאות, אבל עם מציאות כזאת עדיף ריאליטי.
להפר את השקט ההתנהגות החריגה של פייטרו הזכירה לי משל מצוין על מיינסטרים ועל שוליים, על נורמות ועל מי שנחשב לא נורמלי. הצדיק הכפרי, סיפורו המפורסם של שלום אַש, מספר על הילד העני שלא ידע להתפלל, ומעוצמת רגשותיו שרק בראש השנה בבית הכנסת - לזוועת המתפללים האחרים, ורק הרב החכם קיבל בהערכה את המחווה הנועזת ואמר שהוא הצדיק שפתח את שערי השמיים לתפילות הציבור. שניהם, הסרט והסיפור, ממחישים שלפעמים - ולדעתי, בזמן הזה, פעמים רבות - דווקא מה שלא מקובל הוא הראוי.
כָּאוֹס קאלמוֹ משל אחר, ותיק יותר, ליומרנות, לשחצנות, ל'זרימה' הרסנית (למעלה) הוא מגדל בבל, ואת הציור הזה משנת 1563, מאת הצייר ההולנדי פיטר בּרוֹיגֶל האב (אחת משתי תמונות מפורסמות של מגדל בבל שצייר), ראיתי עכשיו לראשונה ב'חי' במוזיאון ברוטרדם. הוא לא גדול - 60/74 ס"מ, ומה שמרתק בו, ומה שעושה את הסצינה המתוארת למצמררת במיוחד, ומה שממש אי אפשר לראות בתצלומים (שבהם, כמו בתצלום כאן, הוא פשוט נראה סתם מגדל שומם והרוס), הן המוני הדמויות המיניאטוריות שמאכלסות את המגדל ואת סביבתו - למשל המלחים שטובעים בספינות בים הסוער, והאנשים שמנסים לרדת מהמגדל בסולמות ולמלט את נפשותיהם, ורבים שפשוט צונחים אל מותם.
הבריונים הולכים ומתרבים. לא כולם נראים כאלה. כמה מהם עוטים על עצמם חזות שוחרת טוב, או כמו שאני אוהבת לנסח - עור ואאבה. אבל הסתכלו מסביב - הם כבר הרוב. הנורמה. אני כבר התיאשתי. אין לי כוח עליהם. אני לא דוברת את שפתם. ובו בזמן אני יודעת, שאם ארתע מעימותים עם מי שפוגעים בי, אם לא אתעקש על המעשה המוסרי, אם אחשוש לקחת פסק זמן, לעצור, להיתקע במקום ולהגיד: עד כאן - תישאר לי רק התהום שמתחת למגדל. |
תגובות (203)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
כאוס קלמו סרט מופלא
אהבתי את הפוסט הכאוטי הזה
I topi non avevano nipoti
ברור שלא, אני מסכים איתך.
אני רק מביא לאבסורד את הטיעון הרומנטי בעד התאבדות.
אם זה הטיעון, אז זה דוקא עוד יותר כוחני ומתריס כשיש ילדים.
אם אנחנו כבר גיבורים אז עד הסוף, מה פתאם להתרכך ככה בגלל ילדים?
שלום ואהבה, כל עוד לא דורכים לנו על הרגל... אני בעד...
אני מאוהב בנני מוריטי מאז הסרט: היומן של נני מוריטי
http://cafe.themarker.com/view.php?t=661235.
ראית?
בענין הבריונות, איתך באותה סירה,
באמת יש תחושה שהם הרוב,
והם נותנים את הטון.
מתסכל.
דן
תודה. אני באמת מאוד גאה בפוסט הזה. את הסלע דווקא הייתי מטיחה בראשם של כמה אנשים. בעיקר בהנהגת המדינה.
אהוד, אתה מביך אותי. האמת שאני דווקא לא מומחית. יש לי השכלה רחבה, אבל לא עמוקה. מאבי האמן והמרצה לתולדות האמנות קיבלתי השכלה די רחבה באמנות, ומאמא שלי האנתרופולוגית והמרצה לספרות ולפילוסופיה ולסוציולוגיה וגם לעברית קיבלתי השכלה בכל אלה, וגם קראתי המוני ספרים, וגם למדתי בעצמי (כלכלה, מדעי המדינה), וגם יש לי תחביבים משלי (קולנוע צרפתי ואיטלקי, אופנה, עיצוב, חינוך, בעלי חיים, פדיקור, ים, גברים ופרפראות), וגם אני טיפוס שאוהב לברבר, כך שפרט ליהדות ולבודהיזם, וגם למוסיקה קלאסית ולכוכבי כדורגל מהעבר, או לתוכניות ריאליטי בהווה או לפוליטיקה או לשולה זקן - יש לי מה להגיד כמעט בכל נושא.
בשנה האחרונה עברו עליי כמה טלטלות שהטיחו אותי לחשיבה ולעיסוק בנושאים מוסריים ויצא לי המון לחשוב על איך ראוי לנהוג, וגם הקדשתי לכך שני פוסטים קודמים - ולא דיברנו עוד על רוע ואשריי טיפש אני. מה אגיד לך? כל הקריאה סביב הנושאים האלה והעיסוק הפנימי והדיונים עם חברותיי ועם ידידיי שקדמו לכתיבה ובתוכה (אלה פוסטים שכתיבתם ארכה חודשים) לא היו קלים. זה היה ממש מסע נפשי. כמו גם הפוסט הזה. ועוד אין לי ממש תשובות ולא יהיו.
בסופו של דבר אני חושבת שמעבר לעיסוק האינטלקטואלי בבעיות המוסריות, זה עניין נפשי - מה האופי שלך וכמה אתה מוכן בכלל להקדיש מחייך, מעצמך לעניין הזה. אני היום עדיין כמובן לא מוכנה לגרום כל עוול בעצמי, אבל אני לא יודעת אם הלהט שלי להילחם בעוולות עדיין כה גדול כפי שהיה אז.
מפסלת יש לי בבית, יצאתי לחפש את הסלע.
אני רק בתחילת הפוסט, לא יכולתי להתאפק, היתי מוכן לחצוב כל מילה שלך בסלע.
ואחרי זה לשכפל את הסלע, ולהציב אותו כתזכורת בפתחו של כל בית במדינה המחורפנת הזאת שלנו.
שקלתי להוסיף את הפוסט הזה למומלצים שלי, רק בגלל ריבוי חשבונות הנפש. יש פה מראה (mirror) של דור שלם.
בעריכה נכונה (בעיקר שיחות עם ולרי, רנרט, ארז ועוד) זה יכול להיות מאמר קאנוני.
והסליחה עם הקאנונים האחרים.
אם מנפים את המוץ משלל התגובות, אני מקבל אותך כסוציולוגית, קולנוענית, ומפוסטים אחרים שלך - גם מומחית לאופנה . מתי יש לך זמן להתמחות בכל אלה?
באופנה אני לא מומחה, אבל כמו שכאשר אני קורא את אורי קליין בהארץ ומוצא את עצמי מסכים לניתוחים שלו ומשנה את דעתי על פי דעתו - כך קורה לי גם איתך. הניתוח הזה, של סרט שלא ראיתי (ולא נראה לי שאראה - חמש שנים אני אבא, ואני ואשתי מקריבים משהו בשביל זה), נעשה ברמה של ארז אשרוב.
ולמי שלא מבין, זו מחמאה.
מה זה הפוסט החכם הזה? אני צריך מיד שעורי עזר בפוסט הזה! זה מסובך מי זה האנשים הללו? מה זה הסרטים הללו שהם לא באנגלית? מה זה עוד פעם גונבי אופניים כאלה עם צילומים של חושך ומצלמה בגובה של 20 סמ מהרצפה? מה אנטיוניוני כל האיטלקים הללו? מה זה אין איזה סרט רציני של מאפיה כזה אם כבר סרט איטלקי אז משהו איזה גוטפפאא כז עם בראנדו ועם די נרו ועם ג'ו פאשי אהה הוא היה בסרט השני לא השני אל פאצינו ורובט דוואל והראש של הסוס זה סרט איטלקי אני מאד אוהב אותו זה בכלל בנים אוהבים את הסרט הזה כולם אוהביםא תה סרט הזה אני לא יודע אם את זוכרת אבל שזה אלכס שרצחו את אשתו מרינה בחוף בבת ים אז מה הדבר הראשון שהוא אמר? זה משהו מעולם התוכן של דון קורלאונה ובניו כאילו שאברג'יל זה אל פא'צינו אשתו זה סנדרה.
שזה נושא מאד מעניין אותי בזמן האחרון בגלל שאנחנו לא כל כך שמים לב כמה עולם התוכן של הקלונוע עובר לחיים שלנו וכה בעצם רוב הידיעות שלנו על העולם באות מקולנוע ולא מלימוד ואו קריאה רצינית ודווקא אנשים טילגנטים שבדרך כלל גרים דווקא בלב תל אביב ואו מתנהגים ככה כמה הם בעצם גם כן לא מוכנים הלדות כמה הידע הכללי שלהם מקורו במקורות לא כל כך מוסמכים .....
הנה - עוד אחת שתובעת אותך. מה יהיהייה?
נני מורטי זה לא שם בכלל של טוסטוס?
הוצאת לי שאת המילים מהפה. העו"ד שלי ידבר עם העורך דין שלך.
וואלה? כל הכבוד. נרגעתי.
נשבעת לך שחשבתי על זה. אבל כותבים שיכול אותיות...אולי כי בשביל להבין קולנוע לומדים גם אומנות, פילוסופיה, היסטוריה, ספרות?
שית, קנרעה - סיקול
יש לי בעיה עם הכותרת של הפוסט הזה...
סיכול אותיות בקריאה - לעצור את הזירמה
can't help it
עזבי דיכאון,
מתי הפתיחה של הבורדל?
זו לא ביקורת סרטים ולא התיימרתי לכך. להיפך - באחת התגובות כתבתי בפירוש שאני לא יודעת לשפוט קולנוע במונחים קולנועיים אלא רק במונחים ספרותיים.
זה פוסט - שוב - שטענתו (טענתי) היא, בדיוק ככותרתו - שיש פעמים בחיי אדם, שבהן הוא (ואנחנו כולנו) נדרש לעצור את הזרימה, לא לתת למאורעות לסחוף אותו, לא להיסחף אחרי ההמון, העדר, לא לעשות מה שמקובל, מה שנורמטיבי, מה שמצופה ממנו, ובמקום זה לקחת הפסקה מהחיים, מההתנהלות הרגילה של העניינים (כמו הגיבור בסרט) ולקבל הכרעות המתבססות גם על שיקולים מוסריים ולא רק על שיקולי נוחות, קונפורמיות ומציאת חן.
זוהי טענתי, ואפשר להסכים או לא להסכים לה, ואין לי כל בעיה עם מי שאומר שהסרט שעמם אותו, כי אני לא יוצרת הסרט.
לגבי הקישורים - קפה דה מרקר הוא מקום נהדר להדגים בו אותה עדריות ו'זרימה' הרסנית שאני יוצאת נגדה.
אבל הבנתי את הרמז הדק כפיל, אל לי להתנגד לדיעה או לקבוע דיעה אחרת, לך עם הזרם ולא משנה לאן הוא יוביל אותך.
מעניין, אני מביטה בפוסט, ואז בתגובתך, ואני תמהה... או שמא זה עובד באופן חד כיווני בעליל?
את גם לא נדרשת להתערב.
הספיקה תרומתך הנפלאה עד עכשיו, כולל הספוילר שעשיתי מאמצים כה רבים להימנע ממנו גם בפוסט וגם בתגובות.
לכל השאלות ששאלת ולאי ההבנות שלך יש לי תשובה אחת - ליכולת ליהנות מיצירה ספרותית, מסרט או מיצירת אמנות, נדרש קצת רקע תרבותי מוקדם. הוא שאחראי על האסוציאציות האלה - שבהיעדרן החוויה באמת משמימה ועקרה.
ובנימה קונסטרוקטיבית - באטמן החדש מוצג ממש בימים אלה.
אז אכן זאת הייתה מקפצת אסוציאציות.
ובזה אני לא יכולה להתערב.
הסרט לא רק דן בכל הנושאים האלה -
היחסים בפועל לעומת היחסים לכאורה
זרוּת לעומת קִרבה
שגרה לעומת התרחשויות פתאומיות
אֶבֶל ועיבודו
גלובליזציה
הצורך לעשות בחירות מוסריות
אלא גם עושה את זה בצורה אינטליגנטית ומינורית, ללא קביעות נחרצות, ועם זאת מתווה כיוון ברור.
הפוסט הזה אינו ביקורת סרט. השתמשתי בסדט כדי לקחת את הדיון למקום הזה, של הצורך להתנהג בניגוד לנורמות הרווחות, אם בחברה מסוימת, בזמן מסוים, כמו עכשיו בארץ - הנורמות האלה קלוקלות.
דוגמה נוספת לנורמות הבריוניות הללו מביא שחר אילן בפוסט שלו: תור מהגיהנום.
http://cafe.themarker.com/view.php?t=590086
אם לא הבנת את ההקשר, זה רק כיוון שיכולת ההסבר שלי, למרות מאמציי, מוגבלת.
סרט די סתמי, שלא, ממש לא! נוגע באמות מוסר, בנכון או לא נכון, הוא רק מדגדג אותם על פני השטח ומותיר את הצופה די אדיש לכל הסיטואציה. אפילו כשהקטנה מבקשת מאביה ללכת, כי באמת הגיע הזמן, זהירות זה היה ספויילר, נותרתי אדישה כמו פיל.
העובדה שהוא שחקן בחסד אלוהי, לא ממש הצילה את הסרט הזה. ומנני מורטי, הייתי מצפה להרבה יותר.
בקיצור, אם יש לכם נדודי שינה אתם יכולים לקפוץ לחצי שעה ולנחור את שאר הסרט.
(כל שאר הקישורים לא היו ממש ברורים לי, סוג של מקפצת אסוציאציות?)
הדיון ברח לשם:
http://cafe.themarker.com/view.php?t=591033
ראשית, אני לא מיפי הנפש שחושבים שאלימות זה תמיד פסול. כבר אמרו חז"ל "הקם להרגך, השקם להרגו". חשוב להיות מודעים לכך שזו אלימות.
הדיון ברח למקום צדדי, מיא. אני מסכים עם כל מה שאת כותבת, רק שאני טוען שה"אליטה" שנמצאת כאן בקפה ומקטרת על ה"בריונות" שפושה כאן, היא חלק מאותה התופעה.
בברכה
ומזתומרת שיפוטיות היא אלימה תמיד?
בית המשפט אלים?
מבקרי ספרות/מוסיקה/סרטים אלימים?
אם יש תופעות נפסדות - ההצבעה עליהן היא אלימות? מאימתי?
בסופו של סגנון זה או אחר, יש טוב ורע. ואני חושבת שהוקעת הרע היא ממש חובה מוסרית. אתה ודאי תאמר - מי יחליט מיהו הרע? וגם - מי שׂמך? ונכון, בדרך כלל לא יודעים בנקודת זמן נתונה, אבל בחלוף הזמן בדרך כלל מתבררים הדברים. המסכות נופלות, האנשים האלימים-מטבעם נכנסים לעוד ועוד עימותים, מקצינים את תגובותיהם. נורא ניו-אייג'י לקרוא לכל דבר אלימות. יש אנשים/ציבורים שזו אצלם שיטה ואופי, ויש מי שמנסים לעמוד בפרץ. איך יודעים מי הוא מי? רק כעבור זמן.
יש לי משל מצוין להדגמת עמדתי: לבכור שלי, שהוא ילד גדול וחזק, נהג ילד מסוים להציק בבית הספר תקופה ארוכה (ולמה? כי קינא בו שהוא קפץ כיתה. שזה עניין מוכר לי, הקנאה הממארת רק מפני שאתה מצליח ומוצלח) והוא לא היה מחזיר אלא קורא למורה, שכמובן לא עשתה כלום, וההצקות נמשכו. יום אחד הראה לו אחי, שהוא מדריך אגרוף, איך לבעוט במי שמציק לו. בעיטה אחת, כואבת. בפעם הבאה שהילד הציק לו, בני בעט בו. הילד צלע שבוע. בזאת נגמרו כמובן ההצקות.
עכשיו אתה תאמר לי כמובן שבני אלים.... העניין הוא שהוא מעולם לא היכה איש לפני ולא אחרי, ואותו ילד מציקן מסתבך בקרבות עם כולם. אז כן, אני חושבת שלפעמים אדם נדרש לעמוד על שלו, גם אם תכנה זאת אלימות, ועדיין יש הבדל בינו לבין בריונים שזהו טבעם ומנהגם.
זהו, שכאן דעותינו חלוקות. שיפוטיות היא אלימה תמיד. אגב, העבריינים הכבדים ביותר נוהגים לרצוח בקור, בסגנון מלוטש ובשליטה עצמית שאין למעלה ממנה. הם זה אומר שאינם אלימים?
מיא, זה רק הסגנון. אמנם יותר משעשע ומענג לקרוא השתלחות מנוסחת היטב ומנומקת לעילא, רק האקט אלים לא פחות.
ואני חושבת בדיוק ההיפך (זה תמיד קורה לנו, לא?
)
האלימות והעממיות - זוג מהשמיים.
טוב, אני באמת הפסקתי לעקוב אחריך לפני שנה בערך ;-)
אני מדבר על ההתנהלות בקפה. האלימות והאליטיזם כאן הולכים יד ביד, לדעתי...
למה לשנות את דרכיי?
אני תמיד מקפידה להתקשר, לא נעלמת לאנשים, לא מתייחסת אליהם בזלזול, מתחשבת במרחב המחיה של האנשים שסביבי. באמת שאני משתדלת להיות בנאדם. הקדשתי לזה את כל השנה האחרונה, למצוא איך ראוי לנהוג ולעשות בדיוק כך.
מיא יקרה,
זה שיש טרנד של התבכיינות קורבנית זה נכון. זה חלק מהבעיה ולא חלק מהפתרון. האם את מוכנה לשנות את דרכיך כדי שיהיה נעים כאן יותר? האם את מוכנה לתקשר באופן מעט שונה כדי לאפשר לחוויות נעימות יותר להפציע?
אני יודע שמה שאני אומר זה לא נחמד ובטוח לא עושה חברים - מה שאת יוצאת כנגד ומה שאת עושה - חד הם.
שיהיה לך סופ"ש נפלא!
גם את זה צריך לדעת - לצעוק כך שיקשיבו. ולרי חברה שלי יודעת לעשות בדיוק את זה. אני לא ממש.... לכן אני כותבת.
תודה - וכוכב ממש לא צריך. כבר כתבתי על כך. הקריאה והתגובות הן החשובות לי.
תודה יעל, טוב לראות אותך פה.
בתוך עצמם ובתוך משפחתם וחבריהם - אלה ששהוכיחו את מחויבותם ואת תמיכתם לאורך שנים ותמיד יהיו שם בשבילי. נכון. כך גם אני חושבת ועושה. תודה אורי. על הכל.
התגובה לאורן רוז (שמעון....מאמי) תהיה - שאם יש כמה שצועקים במקביל, וטוענים בערך אותו דבר, כנראה שיש לכך סיבה מוצדקת. לא מדובר בי, שאני שרוטה, פסיכית, סובלת-כרונית, רגישה, או משהו כזה (ואגב אורן, אם שאלת, מצבי השתפר בהרבה). המצב החברתי בארץ (אני כבר לא מדברת על הפוליטי או על הכלכלי) הוא לא סטאטי. יש הידרדרות נמשכת בנורמות ההתנהגות, ועל כך אנו מלינים. כל התעלמות מהשינויים שמתרחשים כאן בשנים האחרונות היא היתממות לשמה.
קח לדוגמה אורן את אינספור הפוסטים שנכתבים כאן בקפה על חוויות פוגעות, מדכדכות, שאנשים עוברים בבואם להכיר בני זוג אחרים - באתרי היכרויות, ברשתות חברתיות, במכון הכושר, בברים. גם צעירים, עם כל הכוונות הטובות למצוא בני זוג ולהתחתן, ולא רק גרושים חשדניים ולמודי סבל (אני אגב ממש לא כזאת. נישואיי היו טובים מאוד ואני תמיד מדגישה את זה).
הסצינה הרי הפכה לשוק, אנשים נמדדים כסחורות, הדגש על החיצוניות בלתי נסבל, אין כלל אתיקה של חיזור, של צורת פנייה, של אופן תקשורת, של אופן סיום קשר. אנשים משקרים זה לזה, נעלמים, מבזים את הזולת. ואני כמובן מדברת על התנהגויות של נשים וגברים כאחד ולא של מין זה או אחר.
ואתה לא תגיד לי - כמו שאיציק רנרט ניסה - פעם זה היה אותו דבר, רק לא שמת לב כי היית צעירה ויפה. זה פשוט לא נכון. יש לי זיכרון מושלם, ואני זוכרת היטב שהנורמות היו אחרות. למשל, שכשהתחלת לצאת עם בחור בגילך, היה ברור שאתם מדייטים בלעדית, ולא כל אחד יוצא עם עוד שמונה במקביל.
יש לי עוד המון לכתוב, אבל זה נושא לפוסט נפרד ולא לתגובה.
בכל מקרה, תודה על דעתך.
עצוב.
עצוב לי לראות את המונולוג שאת ועוד כמה אנשים כותבים ומתכתבים עם עצמם. הלא אין הם ואנחנו. הכל אחד הוא. אין אלימות במקום שיש כניעה מוחלטת. יש אלימות כזו ויש אחרת יש אלימות ברברית ויש אלימות מתוחכמת.
מה שהכי כואב לי כשאני קורא את הפוסט שלך ורבים אחרים בפקה, זו הוותרותה של "עילית". יחידת כותבים/בלוגרים או איך שקוראים לזה, המורמים מעם, המדברים זה בשפתו של זה ומקוננים על מר גורלם.
חבל לי, כי כן, אני נהנה מכתיבתך השנונה והמדויקת ובטח אהנה מהסרט והבלוגים שלך מעשירים את עולמי, רק מעכירים את רגשותי.
מאחל לך רק אור ואהבה. כאלו שאין בהם ציניות, כי זו, לרוב רק אלימות המכוונת פנימה.
יש מורה ידוע שתמיד שואל "האם סבלת מספיק?". שאלה מרתקת
היי מיא,
שכנעת אותי אני הולך לראות את הסרט.
תודה רבה,
קרייג
רציתי לככב ונכתב לי כי אין לי כוכבים, טוב אני חדשה פה ויש לי
לא יודעת למה זה ככה.
ואם נצעק אז מה? בטוח יאשפזו אותנו
הרוב נהייה כה אטום לסביבה.
אני צועקת לפעמים ומסתכלים עלי כעל אב"ם.
שיסתכלו, אז מה?
העיקר שאני שלמה עם עצמי.
בנוגע לזרימה,,,, רק ביוב זורם לים
קבלי כוכב הזדהות
מיא,
אי של שקט הוא סרט מופלא מאין כמותו. לפני כמה ימים שודר "מאחורי הקלעים" על הסרט. וזו הייתה פנינה צרופה.
ראיתי את הסרט. מה שכתבת עליו, כאילו כתבת מגרוני.
הפוסט שלך מורכב ומרתק. אני צריכה לקרוא עוד כדי להגיב עוד. זו לפחות תגובה ראשונית.
היי יקירתי
רציתי לספר לך על הטלפון שקיבלתי מהחברה הכי טובה שלי אתמול. היא התקשרה אליי נסערת, ממש שמעתי אותה רועדת.
"מה קרה לנה?"
"מישהו ניסה להרוג אותי".
"מה?????????"
"נסעתי ומישהו שנסע מאחור החליט שאני מנסה לחסום אותו, אז הוא עקף אותי ובמשך עשר דקות נסע לפני ובלם בפתאומיות, ניסיתי להאיט ולגרום לו לנסוע אבל הוא פשוט נשאר, ובשלב מסויים הוא גם ניסה להסיט אותי מהכביש על ידי התקרבות אלי מהצד."
"אלוהים אדירים"
"והדבר הכי נוראי היה שהיתה במכונית מישהי שנסעה איתו - וכל הזמן היא צילמה אותי. פלאשים אין סופיים"
שתביני, התחביב של לנה הוא חדר כושר, סנו-בורדינג וריצה. אם זה היה קשור לכח פיזי בלבד היא היתה גורמת לו לעצור, מוציאה אותו מהחלון של המכונית ומעיפה אותו לשולי הדרך ללא בעייה. אבל לנה לא יכולה לפגוע בפרפר, וכך הייתי צריך להרגיע אותה ולדאוג שהיא תלך למשטרה להתלונן על הבחור.
מאיפה באה האלימות הנוראית הזאת? האם המקור שלה הוא חינוך קלוקל לערכים? האם זאת מחלה חברתית כלל עולמית? האם זהו סימפטום של הדור שלנו או האם אותה אלימות היתה איתנו לאורך ההיסטוריה?
קשה לי לדעת, אני רק יודע שלפעמים אני חושב שלאנשים טובים המקלט היחידי שהם יכולים למצוא הוא בתוך עצמם.
כל מי שמנקדים שירים - זה מגוחך בעיניי.
ניקוד מתאים רק למילה שיש לה כמה משמעויות, ולא ברור למה מתכוונים, כמו למשל אבל, או לשמות לועזיים, כדי שאנשים לא יקראו לנאני מוֹרֶטי, מוֹרָטי.
אחרת זה נראה כאילו אתה מתייחס לקוראיך כאל מפגריםשלא יודעים לקרוא.
סליחה על האיחור אבל בקשר לניקוד יש רק אחת בקפה
שעושה זאת מעולה רק היא לא יודעת שהתוכנה שלה
יש לה באג ויש לה טעויות נוראיות. אבל את יודעת
מי אנחנו שנקח לה את התואר האצילי הזה
מה ששנוא עלייך אל תעשה לאדם אחר, זאת רק חצי התורה. התורה כולה היא ואהבת לרעך כמוך. (הבעיה היא שברוב המקרים רעי בלתי נסבל, ממש כמוני)
ואין אמת אחת. בעיניים שלי ראיתי שתיים.
אז קודם כל תודה על המחמאה בעניין החיוך.
שנית - הסיטואציה שתיארת היא הרי מאוד אופיינית, ולי פשוט נשבר הזין מזה שכל יציאה לרחוב היא אתגר במקרה הטוב ומלחמה במקרה הרע, כי אתה יכול להניח שכולם רוצים לעקוף אותך, לקחת לך את התור, לתפוס לך את מקום החניה, לחמוס את המרחב האישי שלך וכו' וכו'.
אני עושה אחד משני דברים: אם אני מרגישה שיש לי אנרגיות, אני מתווכחת ועומדת על שלי. אם אני מרגישה שאין לי אנרגיות באותו יום, אני נמנעת. חותכת את הסיטואציה ועוזבת את המקום. במקרה של מקדונלדס הייתי פשוט הולכת משם, כפי שעשיתי לא אחת - ממסעדות, מסופרמרקט בשלב הדלפק, מהים - אני פשוט קמה והולכת. לא יכולה לסבול את זה.
באשר לאמת אבסולוטית, כבר כתבתי לא אחת, והחיים הוכיחו לי לא אחת (ובמיוחד לאחרונה), שהאמת מעצם הגדרתה ומהותה היא אחת. גם אם יש השקפות שונות. ובמקרה של התורים, האמת בעת הזאת מאוד פשוטה וכואבת - לא משנה לפי איזה עיקרון מתנהל התור, תמיד יהיו מי שינסו לעקוף אותך.
טובי, מה אתה מצטנע?
אתה יודע שאני לא מחלקת מחמאות סתם, ו'ריגשת' זה לא בשבילי.
אתה פשוט כותב תמיד מקורי, תמיד רהוט, תמיד מובן גם לבורים כמוני באקטואליה, לא חוזר על עצמך, לא ממחזר את עצמך לעייפה ולא נפוח מחשיבות עצמית (נהפוכו, בעל אירוניה עצמית). אני לא חושבת שיש היום פובליציסט שמקיים את כל התנאים האלה. באופן אישי (וציבורי) אני אוהבת גם את טוריו של יורם קניוק. זהו.
אפתח בזאת, שהחיוך מקסים גם בתמונה הזו וגם בתמונה הקודמת, לא הבנתי מה הבעיה שלך עם חיוך הקולגייט המושלם הזה.
כהרגלך, את כותבת מקסים וכתיבתך מעוררת אותך למחשבה, לא כתיבה שמשאירה אותך אדיש.
היום היה לי יום עמוס בעבודה. לצערי, נאלצתי לעצור במקדונלד לקחת ארוחת צהריים. שורת אנשים אחת עמדה מול הדלפק ב-4 עמדות קופה. מאחורי האדם בדלפק שמול הקופה האמצעית , עמד אדם נוסף ובאתי אני ונעמתי מאחוריו, בתקווה שזהו מעין תור כזה, שממנו עוברים האנשים לפי התור לכל קופה שמתפנה. הגיוני? באה מישהי שאלה אם זה תור, עניתי לה שכן, תוך כדי השיחה שלנו, נכנסים שני אנשים מימין ומיד כשמתפנה אחת הקופות, נכנסים אליה, בנוסף נכנסת אישה צרפתייה דוברת עברית (אני חייבת לציין שהיא גם הייתה שמנה, קולנית ומפחידה) ונעמדה מאחורי הקופאי השמאלי, מיד כשהתפנה שם, עקפתי אותה ונכנסתי לקופה... לא כי חשבתי שאני עוקפת מישהו חלילה, אלא כי באמת חשבתי שזה התור שלי. היא התחילה לצעוק, ואמרה שזה לא תור, ומה פתאום אני עוקפת... שלא כהרגלי, לא היה בא לי ממש להתעקש איתה, (גם כי פחדתי שתהפוך אותי לעציץ ותשתול אותי באדמה), יצאתי מהתור וסיננתי בין שיני בכוונה שכולם ישמעו, "את גם מגיעה אחרי וגם טוענת שלקחו לך את התור , הא!"...
מה אני רוצה לאמר?... ישנם הרבה דברים בהם אין אמת אבסולוטית, כמו במקרה זה... למרות שאני עדיין מרגישה שאני צודקת במקרה זה. שאם הגעתי הרבה לפניה, מגיע לי לקנות לפניה. עזבתי את התור, כי ממש לא היה בא לי להיכנס איתה לאזשהו עימות. היא מצידה חשבה באמת ובתמים, שמי שקרוב למי שמתפנה ראשון, יכול להיכנס.
נו, מה דעתך? איך היית נוהגת במקרה זה?
ואם אין אמת אבסולוטית, אז מה גורם לך לחשוב שדווקא את צודקת עם המוסריות שלך... ושדווקא את זאת שצריכה להוכיח את סביבתך . ולמה את כל כך בטוחה שצדקה המורה לספורט שהעירה לההיא שנעמדה מול המראה והסתירה לך אותה, כשזה שיעור חופשי, וכל אחד נעמד איפה שבא לו ואין מקומות קבועים ...
ולמה בכלל לבזבז אנרגיה על שכאלו?
נו מיא, אני כבר לא איילה שלוחה, לוקח לי זמן להגיע...
(בקיצור במיה ברוטב סמיך, לא גזר גמדי מוקפץ)
"... לדעתי היה צריך להיות לו טור בעמוד הדעות של אחד העיתונים בגלל שהוא כותב הכי טוב בארץ - גם לעניין וגם מעניין..."
מיא, מה עובר עלייך? ככה לעשות לי באמצע הרחוב? במה זכיתי? ולעניין עצמו: תודה. באמת תודה מקרב לב. אני אמנם מרגיש שקטונתי ("כותב הכי טוב בארץ"? מואה?), למרות שאני בהחלט יודע להעריך את מה שאני יודע לעשות. אבל מה אגיד, להיכנס לסוף השבוע עם כזאת מחמאה זה כמעט חלום. ולפני שאסמיק מעבר למה שגילי המקשיש מתיר לי, אעצור כאן
אוי מיכל, איך את השתחלת לפה?
ובמילים אחרות: ברוכה הבאה, עכשיו באים?
טובי - הנשק שלו זה הכתיבה. הוא כותב בדיוק מה שאני, רק אחרת - פחות אמורפי, יותר קונקרטי - ומוקיע תופעות חברתיות פסולות לדעתו. לדעתי היה צריך להיות לו טור בעמוד הדעות של אחד העיתונים בגלל שהוא כותב הכי טוב בארץ - גם לעניין וגם מעניין.
סיגל - יופי של טקטיקה.
טובי - יופי של טקטיקה. אני צריכה ללמוד ממך.
סמי (המחוק) - תוקפנות - אצלך בבלוג. לא אצלי. למדתי מטובי (אני לומדת מהר).
מעבר להתנהגות הנאותה שהיא מקיימת בחייה כלפי זולתה, מה היא אמורה לעשות במקרה ונתקלה בנבל/שקרן/בריון? (בין שפגע בה או באחר)
להתעלם? לעבור למדרכה השניה? להפגע ולחזק את עצמה מחדש?
מיא מציעה להוקיע את המזיק בראש חוצות. לעצור את הזרימה.
לנגף כל תופעה חולה בעודה באיבה או באבי אביה.
לפני שתהפוך למגיפה.
אני לא מסוגלת להיות בריב כל הזמן. אין לי את האמצעים והפנאי הרגשיים ל"טפל" בכל פרחח וזב חוטם.
אישית, בוחרת את הדרך של לנסות להמנע מעימות מלכתחילה, או להביא את מי שמולי (אם כבר נקלענו) לראות את עצמו במראה בדרכי שלום.
זה לא תמיד עובד. ברור.
אבל העיקרון נכון. להתעלם זה גם חלק מהמגיפה.
על הדרך בה יש לנקוט, בהחלט יש מה לדון.
כולנו נתקלים בחיי היומיום, וגם כאן בעולמות הוויטוראליים, בביטויים של רוע, צרות עין, גסות רוח, אלימות ורשעות. השאלה היא מה אנחנו עושים עם זה ולאן אנחנו לוקחים את זה. אני נותן לכל גס רוח את הצ'אנס היחיד שלו, ולאחר מכן פשוט מתעלם ממנו. יש לי אחד או שניים כאלה, שפשוט שמתי עליהם פס. אני מרגיש שאני חזק מספיק בשביל לא להתייחס לאלה שלא שווים את ההתייחסות
סרט מעולה.
זו גם מלחמתי בגועל, אני פשוט עושה הפסקה והולכת לסרט.
ונני מורטי מומחה בלצאת הקופסא
חפשו בן זוג, שמעתי שנוח בונה תיבה.
למען האמת, ההידרדרות של החברה הישראלית היא לא בגלל הבריונים, שאני רוצה להאמין שהם עדיין המיעוט, אלא בגלל הרוב הדומם שלא מקיא אותם. שקונה את הסחורה שלהם בלי לעמוד על הזיוף ועל הרוע ועל הגסות ועל הברוטליות - הלא כבושות בכלל. תוסיפו לזה עיסוק חולני במיניות האדם כמשהו אפל וקיבלתם תמהיל בלתי נסבל. הבעיה היא שרוב האנשים בכלל לא רואים מה הבעיה, וגם אם כן - חוששים להביע את דעתם. זו הבעיה האמיתית.
ועוד משהו: החברים שלי תמיד יורדים עליי שאני לא יודעת לבקר סרטים כמו שצריך כי אני תמיד מתרכזת רק בסיפור, כאילו זה ספר, ולא בצילומים, ובגלל זה גם אוהבת כמעט רק סרטים 'קטנים' וחכמים עם סיפור משכנע, ולא אפוסים רחבי יריעה שמעניינים לי את התחת. בקיצור, אני נחשבת בחוגיי המצומצמים לאשה אנטי-קולנועית.
למשל, מאוד אהבתי את הסרט של אלן רנה, לבבות, שמבחינה צילומית לא קורה בו כמעט כלום - וגם מבחינה עלילתית הוא לא משו. הוא פשוט אומר דברים מאוד מעניינים וחכמים ונועזים על יחסים, וכיוון שרנה הוא בן 70, יש לו ערך מוסף, לדעתי. אבל זה למשל סרט שהביקורת כמעט לא ספרה.
אתה צודק. גם אני הולכת לפי האהבה. יש בהחלט ספרים (החטא ועונשו. שנוא עליי במיוחד) וסרטים (קזבלנקה) שנחשבים טובים ואני פשוט אלרגית להם. אבל דברים שאני אוהבת, אני בדרך כלל גם יכולה לנמק למה.
דברים שאני אוהבת גם נכנסים לי לראש ולא מרפים ואני תמיד חושבת מה למדתי מהם ואילו תובנות הם הקנו לי ומה הם בעצם יכולים לומר על חיי שלי. מעבר לזה - מה הייחוד של היצירה לעומת אחרות, ממה נובע החוזק שלה - ממקוריות, מאותנטיות, מכנות, מאמירה נועזת?
במקרה של הסרט הזה, אני חושבת שזו הפעם הראשונה שהוצג אופן כזה של התמודדות עם אֶבֶל.
גם הסוגייה של שליטה עצמית מאוד מעסיקה אותי, ולא מהיום. הרי שליטה עצמית היא ערך תלוי תרבות. יש תרבויות - כמו במזרח הרחוק - שהיא בהן חזות הכל, ויש תרבויות - כמו הערבית - שהיא מוגבלת להקשרים מסוימים, ואילו באחרים היא דווקא נחשבת לחולשה. והסרט הזה דן, במובלע, בעניין הזה. בכל מקרה, הוא גרם לי למחשבות רבות ולמעמסת-שיא על מוחי הקטן והחמוד.
לאור דברים שכתבת, היססתי אם להגיב אצלך, אבל החלטתי לשים את נפשי בכפי...
לפני כמה זמן הייתי ביקב בוטיק ויינן שם אמר לי משפט שמאד אהבתי, הדברים היו פחות או יותר: 'תמיד מדברים איתכם על עפיצות, ארומה, טעם פירותי, מתגלגל על הלשון, נפח ועוד כל מיני ביטויים. עיזבו אתכם מהכל. תעבדו רק על פי מבחן אחד בלבד - אוהב/לא אוהב.'
כמה שהוא צדק.
זה מבחן מצוין גם לספרים וסרטים.
ברור, שאם יושבים ומקיימים דיון מושכל, אפשר להגיע לתובנות, מדוע סרט או ספר מסויימים דיברו אלינו יותר או פחות.
עם זאת, תחושתי בעת שראיתי את הסרט היפה זה השבוע, היתה'אוהב מאד' ועתה באת את, עם הניתוח המרתק שלך, ופרטת לפרוטות בצורה מעוררת השתאות, את אותה תושה.
תודה לך.
ואני מה שמטריד אותי כבר שעות מאז החלפת התמונה...הוא :
מה את עוטה על ידך?האם זהו שעון של נייקי לאימונים?
לשואלים בפרטי - התמונה חדשה מהבוקר.
בקודמת החיוך שלי היה רחב מדיי. לא שהחיוך הזה קטן, אבל אולי קצת פחות אידיוטי (מה יש לה לחייך? נגמרו הצרות בעולם?)
העיקר שאני מבינה אותך.
ואכן, טובה דפיקה אחת איכותית מדפיקת הראש בקיר, לא ככה?
דלרינג...למה להצית למה?
המילה "דפקתי" מזקירה לי את השורש ד.פ.ק ....
ובכן...אין ספק שלבורדל שאנו עוד נפתח..חוץ מלפתוח את הידיים לשם קבל המזומנים....
לא יתקבלו בעלי השורש הנל.
ולמה?
כי כאלו יש מספיק כאן!
ואנחנו רוצים חדשים..רעננים..משובי פנים...שובבי צחוקים....
אוי אוי...כמה קפה יש כא...ן..
(אגב - לפעמים גם אני לא מבינה את כל מה שאני כותבת)
או.קיי.
אם כך, אז סלחתי לעצמי מזמן.
אני בכלל הרבה יותר טובה בלכעוס על אחרים מאשר על עצמי. יצר הישרדות כזה.
ולזירת הפשע אני לא חוזרת.
מעולם לא דפקתי את ראשי פעמיים באותו קיר.
מעולם לא חזרתי על טעויות שעשיתי. כל פעם עשיתי טעויות חדשות!
על כך שטעית..שלא ראית...על הזמן האבוד שביזבזנו בהיותנו בחרבת שכאלו..
על כך שרצינו לעיתים מתוך הנשיות שלנו להציל גברים ....על כך שנפגענו ושוב חזרנו
לזירת הפשע....
מיאקירתי,
היכולת להתאפק היא ככל הנראה "התיקון" של אנשים ביקורתיים.
חלק ניכר מאיתנו רואה יותר חלק פחות -
אל תהייה בטוחה שאין המוני אנשים ש"רואים הכל"
אני מניח חלק מהציבור יותר ביקורתי ממך
אבל הוא יודע לסכור את פיו - אם צריך
והתיקון שלך הוא, ככל הנראה, להפנים ולהבין ששגם המבוקרים
יודעים את האמת, לפחות כמוך, ולכן לא תמיד חייבים להצביע עליהם.
נעם.
אני סוברת שניתן לסלוח לאדם...אך יש קודם כל לסלוח לעצמך....ובעיקר לקחת בחשבון שאדם שידו קלה על הדק השקר...ימהר ללחוץ שם שוב....
בקשר לבית הזונות...כמו ולרי גם אנוכי התכוונתי לבורדל יוקרתי..מה שקורה כאן...הוא לא!!
זהות בדויה ??? ממש לא.
לא הבינותי.
לילה טוב.
אתה רומז לי למצוא מסתור בזהות בדויה?
לילה טוב, נשמה.
כאן נסתיימו שידורינו.
אהבתי אהבתי,
"לשימון שלי" אהבתי.
אני אראה זאת לאשתי.
קראתי את פולק. ואכן קולח, מהיר, עם סימני פיסוק, ויש הערכה.
אבל מה לי ולפוסטים על אהוד ברק, ציפי לבני..... יש מזה מספיק, די, והותר.
בקשר לגברים- מה שכתבתי, שנמאס מכל אלה שכל היום עסוקים כמה שהם גדולים. לא בשבילי.
ולכן נשים יותר מעניינות.
אני גדול אני כקיש אני פטיש אני ואני ואני.... אני חכם, רק אני יודע.... כל אלה נמאס מהם.
שתי חברותי היקרות.
התכוונתי שבקצב הזה רק את ואני נשמור אמונים לבלוגי מיא.
אפילו עם שישה קוראים. אני מבטיח להכנס ולקרוא. ולריה- אל דאגה אני יודע להעריך.
חוצ מזה- איך אפשר שלו- והרי תכנת המחשב אוספת סטטיסטיקות והוי "יודעת" על פי - האיי פי אדרס (כתבת) שלי היכן אני מבקר. ולכן כמו טמבל המחשב הזה- אני פותח מרקר-כלכלה- מיא מופיעה בצד. אני נכנס לאיזה כתבה שוב מיא בצד.
אני פותח עתון הארץ, מיא בכתבות של הקפה. בצד שמאל בכתבות פתאום אני מזהה בנין...... מוכר הבנין הזה, נכון זה מגדל בבל של ברויגל האב או הבן או רוח הקודש. בקיצור המחשב "נעל" עלי את מיא. ובעצם זה אני שנהנה לקרוא ורק ה"אח הגדול" בתוכנה עוקב אחרי.
וכן אני נשוי ומאוד.
שימון יקירי, אל תשמור לי אמונים..אתה יכול להישאר עם הנותרות. אל דאגה לא אתחרה בהן על ליבך.
אתה באמת דואג למיא? באמת?
אתה יודע ש-1600 צפיות זה יותר ממה שרוב האנשים זוכים לו כאן. לרוב זה ממוצע של 300 צפיות.
ואנחנו באמת לא מוכרים כאן כלום.
נשמה, אתה לא נשוי במקרה?
ובדקת את הפוסט ההוא עם הציצים, כמה רייטינג?
אל תידג. היו לי קודם פוסטים עם הרבה פחות קריאות והייתי קשורה אליהם מאוד.
אני אישיות מפורסמת גם מחוץ לקפה דה מרקר, לא ידעת? כל חתולי הרחוב וההומלסים רואים בי סלבריטאית-על.
שולח שוב את הטבלה ומקווה לטוב.
פרויקט ניתוח החברה הישראלית של מיא ממשיך:
שם הפוטסי מספר מבקרים מספר תגובות כיכובים גברים... 10,168 333 71 נשים... 7,074 256 68 משמר המפרץ.. 2,511 280 52 לעצור את הזרימה.. 1,601 105 42... מה יהיה???? ??? ?? ?
בהכשרתי מהנדס. פעם כשהייתי צעיר ויפה הלכתי כמו טמבל ללמוד הנדסה. וזה נתן לי המון.
שימי לב לקורלאיישן (מיתאם) בין הצהוב שהולך ודועך לבין מיעוט המבקרים (אני דואג). רק שלא תרדי לתלת ספרתי. כי זה כמו מניה בבורסה. בסופ תגיעי לדו. ומשם הדרך קצרה לחד (ולרי, אני אולי אשמור לך עוד אמונים.... ועוד שתיים שלוש נשים מה שאחד היה אומר: אני וששת קוראי. קראו לו דן).
בעיה, והרי אף אחד לא יודע מראש מה כתוב בפוסט- כי אנחנו לא מעוננים בעננים ולא מתעסקים באובות וידעונים.
אז מה גרם לזה ? נכון..... הכותרת הצהובה.
וזה מחזיר אותנו למחשופים- צחשוף מזמין הצצה. למה? ככה.
מסקנה- כותרת כמו: "לעצור את הזרימה" (היכן? זרימה על כנף, זרימה בצינור..) זה לא מוכר בשוק המשומשות.
כותרות יבשות- יזמינו מקסימום את ששת קוראייך.
ונהפוך הוא- אם את רוצה להעביר מסר אז רק כותרת צהובה, אפילו עם שני ציצים. ראיתי כאן שמישהו עשה זאת על דיון שאין תרבות בTV.
אני אציץ לטובי פולק. נראה. אבל תכלס, אני מגברים כבר מזמן נמאס לי. וכי מה את חושבת אני עושה פה?
שימון, מה אתה, ועדת המדרוג? באמת תודה שהבאת את נתוני הרייטינג. לא היה לי שמץ שהגברים מהגיהנום עברו את ה-10,000. לכבוד הוא לי. ובעיקר אני מודה לגברים הדוחים שנקלעו לחיי (למזלי לא נשארו) והביאוני עד הלום.
אבל אתה יודע, רייטינג זה לא הכל, וזו בוודאי לא נחשבת בעיניי הרשימה הכי טובה שלי. כבר כתבתי שיש כאן בקפה אנשים איכותיים גם אם מעוטי רייטינג.
למשל אחד האהובים עליי הוא טובי פולק. הוא בחברים שלי והוא כותב חכם ונפלא ודעתני בעברית נהדרת, וגם רואים שזה יוצא לו מהשרוול ולא במאמצים על-אנושיים.
אתה יודע מה? בעצם לא מדויק שלא איכפת לי הרייטינג. כשיש לי רעיון להעביר, איזו הטפה צדקנית לציבור, אני דווקא מעוניינת שרבים יקראו אותי. בעיקר זה היה לי חשוב בפוסטים שכתבתי על הרוע ועל הטפשות, נושאים שהעסיקו אותי הרבה.
הגברים והנשים זה היה יותר בשביל להשתעשע. וגם בכוונה כתבתי את זה קליל, כי יכולתי גם לכתוב כואב, אבל כמו פייטרו מהפוסט הזה עצמו (למעלה, זוכר? יש שם פוסט) למדתי שלא מתאים תמיד להחצין צער וכאב. את הסימפוניה הפאתטית שלי נעלתי.
אני חסומה אצלו ולא מהיום, נשמה.
האיש אנין טעם, ג'נטלמן, בעל לב רחב, סבלני, אוהב אדם, הומניסט ידוע ומחונן בכל המעלות שאשה יכולה רק לחלום עליהן (נראה לך? פחחחחחח)
את יכולה להוסיף את הדביל חגי אורדן אורדן..לרשימת הגברים הכי דוחים חסרי הומור ומנופחים כמו פלוץ.
לא הבנתי מה רצית לומר, יש שני מצבים הגיונים, אני פשוט באמת לא מבינה אותך, אתה מתקשה להסביר מה אתה רוצה.
כי כמו שזה נראה הגברים כאן זוכים בגדול...בבוז הכללי.
הטבלה המעודכנת. הטבלה לא משקרת
שם הפוטסי מספר צפיות/מבקרים מספר תגובות כיכובים10 גברים... 10,168 333 7110 נשים... 7,074 256 68משמר המפרץ.. 2,511 280 52לעצור את הזרימה.. 1,601 105 42... מה יהיה???? ??? ?? ?
מיספרים מספרים על שטחיות, צהוב, רוע, מוסר, רציונאליות ואי-רציונאליות,...............רייטינג, גברים נשים וכל מה שביניהם. וכך זה מופיע אצלי בדף הקפה:
-הועדה תגיש דוח מסכם רק לאחר הצטברות ראיות נוספות.
- דוח ביניים:
מגדל בבל של נפטון (אליבא דה-אנדריאה וואט-אבר) הוא בראש מעיינו של צבור הנשים.
צהוב מוכר-SELL חזק בשוק המשומשות.
כי רציונליות היום זה לא סחורה.
הרבה יותר קליט וזורם רגש מתנחשל - בסטייל טלנובלי, או ניו אייג'י, או בשיר מנוקד בשגיאות.
תודה שעברת כאן.
היטבת לנסח את הדברים
ולהביאם בצורה מופתית
פתחת בנקודת המוצא
של הלל מה ששנואי עליך אל תעשה לחבריך
ושזרת את זה יפה במשנתו של קאנט
עם הצו הקטיגורי של שימת האדם במרכז
ובחינה מהותיתת מהי התועלת הכללית שעשוןה להיות
טוב לבני אדם. רק מה הבעיה הדולה שבמציאות
הדברים הנשגבים הללו לא באים לביטוי
כולם נוטים למצא להם שאננות בצרורר סיסמאות
של סוד המשוחות בשמן מיסטי, ואת העיקר
הדורש ותובע הידרשות רצינית זונחים אותה.
אבל ככל הנראה זוהי בעיית האדם
מאז ומעולם, ולאוו דווקא בדורינו
כך גם אצל הרמב"ם שהשחיז אימרותיו
בצורך של הבחינה הרציונלית של הדברים
וגם דבריו נזנחו.
אמן.
אם כולם יעשו את זה, הכל יהיה בסדר.
גם לי יש אחד:
זין קטן וחמוד.
אני חושבת שזה יכול להסביר הרבה דברים, כולל את המוטציה שהגתה את המוח הקטן והחמוד (וכן, אני יודעת שאני קצת אובססיבית. או כמו שדפנה אומרת - נוירוטית חיננית).
מה קורה ברחוב? את צריכה ללמוד לשים חומות, להיות יותר ממודרת, פחות במגע. אני לפעמים תופסת שהפכתי להיות חשדנית, קרה ולקונית עם אנשים ברחוב, אבל ככה אני ממגנת את החדר הפנימי שלי.
אני חושבת שזו לא חוכמה להטיף. כשהייתי לבד, הרגשתי הרבה יותר חשופה לרוע, לגסות, אבל זה מקומם אותי שאני צריכה הגנה מבן זוג, ולכן למדתי במהלך השנים גם בפאזה הזוגית, לא לתת לבריונות להפיל אותי. כמובן שזה קורה גם לי.אני לא שוכחת את האשה שלא עצרה במעבר חציה, כמעט דרסה את התינוק שלי וצרחה עלי!
אני גם מספיק מפוקחת וישרה לומר שגם אני יכולה להיות קהה ולפעמים גסה, לא ככה, אבל למשל, כל אי סבלנות שלי עם הקופאית בסופר או משהו, אני מיד מנערת את עצמי. כי זה להיות חרא של בן אדם. לכן אני עוצרת את זה מיד, אבל קורה שאני שוכחת לעצור במעבר חציה למשל (ההבדל הוא שאני מיד מנופפת וצועקת סליחה, סליחה).
אי אפשר להיות קדוש, צריך להשתדל לראות בני אדם אחרים, ולא להפוך אותם לשקופים. ואת צודקת, אין מוסר אחר, פשוט אין.
http://cafe.themarker.com/view.php?t=524784
לכי לראות את רשימת הזין המפוארת שהשארתי אצל טקס...אפשר להעתיק אותה לכאן..זו רשימה מאסט בכל בית..ויש לי עוד מלא שכוללות את המילה זין..זה מגוון.
ואל תגידי שלא תחייכי עד הבוקר.
היום חשבתי יותר מידי, ולכן אני מאוד עייפה. אני חושבת שצריך שיהיה יום אחד בשנה שאלך לישון לפני שתיים בלילה.
והיום הזה הוא היום.
אפילו השיער שלי עייף.
הקוצים שברגליים
אפילו המחשבות על הסקס שיהיה לי ביום רביעי,
ממש סחרחורת של עייפות.
אבל מה היחס באחוזים בין החלקים האלה?
זו בדיוק היתה המדיניות שלי עד היום בחיי - להסתגר בחלק שלי עם דוברי השפה שלי - עד שטעיתי לחשוב שזו כל מדינת ישראל.
אחד הניסיונות שהעמיד אותי על טעותי היה המקום הזה, קפה דה מרקר.
העובדה שקוראים אותי אין פירושה שמסכימים איתי.
זה נכון שאחרי שעזבתי ומחקתי (הפוסט שלך על מוחקי הפוסטים והתגובות שבעקבותיו מחדדים את העניין. אנא תני כאן קישור) וחזרתי והחזרתי, השארתי ברשימת החברים שלי רק אנשים שדוברים את השפה שלי. אבל זה גטו מלאכותי.
יציאה אחת שלי לרחוב - ואני חוטפת בפּנים.
מסכימה ומוסיפה
בחלקים הפחות נאורים של החברה מקובלת ואהודה התנהגות בריונית. בחלקים שאת מעריכה היא זוכה לבוז.
את לא דוברת את שפתם, אבל יש מספיק בני אדם שדוברים את השפה שלך, תסתכלי.
טוב נתאבד ביחד כשהם יהיו בגיל 18.אבל תצטרכי להמתין לי..כי שלי יהיה קצת אחרי..אולי נחכה לראות שהם לא מתחתנים עם טיפוס של מתאהבת נופלת, כי אז שווה לרצוח קודם.
ואז נחכה לנכדים, ונהפוך להיות אלכוהליסטיות בע"מ.
לפצח, את הפנתר הורוד..הכל קטן על המוח שלך..שגם הוא קטן וזוהר.
טופי זה לא חתול, זה סוג של שטיח נושם.
אני, לרמוז? אני אומרת הכל, לפנים.
אני לא מדברת על אהבה, ולא על רכבת הרים של מאוהבת ונופלת, מאוהבת ונופלת..איפה המגפון שצריך אותו.
מאוהבת ונופלת- שם מקורי.
טוב נחזור לסקס..את יודעת איך אני מכניסה גבר לכוננות שיא כשאני צריכה להכין אותו לסקס אתגרי?
זה, כאילו, לא ממש מתחשב כשיש ילדים.
למה לא בטעם?
לדעתי - ברצינות שנייה - זה האקט הפוטנטי, הכוחני ביותר, שאדם יכול לעשות כהתרסה נגד העולם. נגד הקיום. נגד היותו בן תמותה. לבחור לפחות את העיתוי.
את שדה, את.
איזה כתב חידה הרבצת פה.
כמעט שאני בעצמי לא הצלחתי לפצח אותו
טופי במצב הצבירה הרגיל שלו - הס פן תעיר. מתי הוא היה בקריז אי פעם?
בעניין הקבר - את רומזת לי משהו? לבצע את התוכנית? שנתאבד ביחד?
ולא הספיק לך לדבר על האאבה בפוסט שלך? באת להרעיל כאן גם את הבאר שלי? דיכאון תפסתי (גם) מהעיסוק המופרז באאבה. אפשר לחזור לדבר על סקס?
להתאבד זה לא בטעם.נקודה. אז זה כבר לא משנה אם יש או אין..
ממתי ילדים זה שיקול בהתאבדות?
השדיים שלי הם הגבול, תאמין לי. אני מחסידותיו של המרקיז דה-שָד.
וכיוון שמצאתי ברשימת התגיות שלי רק צביעות, ריקבון, שקרנות ותלות - הרשה לי להוסיף גם חנפנות, בורות, צדקנות, התחסדות, בכיינות כפייתיות והיתממות. כל אלה לא שייכים לי. את עצמי קטלתי כבר בטיפוס העשירי ברשימת הנשים המעצבנות.
גברים מהגיהנום, נשים מנגה - לא קראת את הספר? האמת (ורק האמת! ויש אמת אחת, כן? לא אמת שלי -אמת שלו), גם אני לא. המוח הקטן והחמוד שלי (אינטלקט? פחחחחחחחחח) ערוך להתמודדות עם עולם האשה מקסימום, ויותר עדיף לו פשוט לנום את שנת היופי, בעוד חכמים ממני מרביצים תורה ומשלשלים את משנתם הדולחת בפוסטים שהם מעלים מדי שעתיים.
ואתה יודע שבדיוק חשבתי על זה שאני חוזרת על עצמי (נו, המוסר, המוסר), וכדאי לי לכתוב פוסט על הביטויים האהובים עליי ביותר, השזורים כחוט השני הדהוי בפוסטיי, בווריאציה זו או אחרת. אז יש מצב, בהחלט, במקום פוסט הדיכאון המבוקש (כי תכלס אנחנו לא ממש יכולים להתאבד המונית כמו לוויתנים - יש לנו ילדים, הרי!).
מאמי...תגידי לי שאת רוצה לנקד, אני אתן לך לנקד.
והמאניה שלך, את חושבת שהיא הלכה?
מה את חושבת שזה המעבר הסודי שיש לך בבית? תבדקי שטופי לא לקה באיזה קריז.
אין זבליות וזבלונים ששווים את האורגניות שלך.
ותחשבי טוב טוב..שיש בעולם נשים דו פרצופיות שמסתובבות חופשי, מפיצות לא רק פלוצים ריחניים, אלא גם פלט שטויות שלא היה מבייש זכיזופרנית מתחילה. האמת שאפילו תרופות לא היו עוזרות במקרה הקשה שלקתה האחת הזוהרת.
היא בעצם נושאת הדגל. לאיחוד הטיפשות, הצבועות, הריקניות וכנראה גם רקובות מבפנים..רק שזה מתחיל לבצבץ החוצה, לא ירחק היום וכולם יראו את האמת.
ואני רוצה להבין איך זה שכל המכוערות גזלו ממנה את האהבה? אההה רגע זה לא היה שלה..אבל בסוף בסוף..לטובות מגיע הטוב ביותר..רק שהסוף זה בקבר לא?
ובקיצור, קדרית - אל תלכי יותר. באמת. אני יעשה כל מה שתבקשי. אני ינקד לך את כל הקערות והצלחות! אני ישטוף לך כלים! אני רוצה את המאניה שליייייייייי!!!!!!!!!!
יצא מעולה...
מי מי גאון של אמא?
העולם לא חוקי, אפשר לקבוע חוקים חדשים?
אתה מצוטנן? סיבוב בים, טבילת הראש במים, יניקת מי ים לאף...ותאמין לי הכל עובר, תשתדל לא לקחת לריאות, כי אז גם אתה תעבור, וזה משהו שאיני רוצה שיקרה, לפחות לא בזמן הקרוב...
אחחחח..כמה שאני רדיואקטיבית על המוח שלך...{תודה שזה נשמע טוב}
טוב. מכיוון שנשבר לי הזין:
1. מזה שאת תמיד צודקת
2. שאת מדברת בביצ'יות שרק נשים יכולות להבין
3. שאת צועקת עלי (ועוד עם רוק) בלי סיבה
4. שאת רוקדת טוב יחסית לנחום-תקום עם דלקת אוזניים
אז החלטתי להכנס לעסקי האנליזה (בואי שכבי ליד הומברט, הוא כבר יראה לך מה זה רגרסיה בייבי) ולהעתיק בשלמותן את התגיות המסכמות (במובן הקפה דמיקולו כמובן) את חייך הפוסט-וורבליים - תעודת הזהות שלך אם תרצי. והנה מה שיצא (באמא שלי לא נגעתי):
היי.חזרתי מן הכפור...איך אמרת בלתי הפיך? טוב..(חוץ מזה שזה מתחרז עם שפיך....) כל מצב הוא בלתי הפיך.לעד.אכן,מייאש....אך כך זה הדבר!משום שברגע שאדם עושה צעד כלשהו...ונדבר ברשותך על הפרת אמון כלשהי...לעולם יהי הדבר בלתי הפיך.מרגע שמישהו שינה משהו..חובה על הצד השני גם לשנות.גם אם לא רצה בכך.זהו חוק פשוט של הטבע...בהתייחס לסוגיה בסרט – האם לקרוא מיילים של בת זוג שאולי בגדה.... :אם מישהו הגיע לאולי...סימן שהוא שם ממש...כשיש שקיפות..אין אולי!כשמישהו מנסה להסתיר משהו...גם אם לא נגלה אותו..הוא שם!הגלגל כבר התחיל להתגלגל...כל שנותרהוא להכין הממחטות.האמת תמיד אצלנו...מוסר...מלבד היותו כאמור שם של דג...מת מזמן.אנחנו חברה לא מוסרית...אנשים לא מוסריים...אחרת תסבירי לי בבקשה איך יתכן המצב בו אנו שולטיםעל חלשים מאיתנו?איך יתכן המצב בו נשים עם משקל שונה משלי ומשלך..מרגישות כל כך לא נוח עם עצמן?אין יתכן שגברים מציעים (שמעתי כאן בקפה....) לנשים קצת "מלאות" – להשתמש בגופן..ללא קשר לאותו איבר שיושב להן מעל הצואר?!
אם יש מוסר...איפה הוא כאן בהנהלת הקפה...כאשר מקימים רשת עיסקית והיא הופכת לבית של זונות מכל המינים והגוונים?!אם יש מוסר- מה על אותם ילדים שאין להם עכשיו לקראת כיתה א' – תיק חדש...קלמר וכו...אם יש מוסר-היתכן מצב בו באמת אנשים במדינתנו המתקדמת אחורה – יקוששו עגבניות רקובות בשוק? אין מוסר חביבה שלי אין!!!! ה"יללה תזרמי" – זה בדיוק התרבות חסרת התרבות הישראלית...אותה תרבות בה אישה מכאן כתבה יום אחד פוסט...ולמחרת אחד האנשים כאן העתיק מה שבא לו ממנה...צירך גיבוב של מילים עקרות...גייס את חבריו כנגדה...והרגיש מלך העולם! כן מיד אחרכ הוא קרא לכולם לבוא אליו לטיפולים... הבריונים הולכים ומתרבים. לא כולם נראים כאלה. כמה מהם עוטים על עצמם חזות שוחרת טוב, או כמו שאני אוהבת לנסח - עור ואאבה חומד – הבריונים הם לא רק בריוני התנהגות חיצונית..הם גם בריוני התנהלות נפשית.אלו אותם אלו שבמתק שפתיים יקנו אותך..ושניה אחרכ יזדיינו את החברה שלך...הם אלו שמנסים להתחכם עם מילים של מילון...אבל ראשם מלא תמונות של פוסטר דלוח.
פוסט מעניין ומחכים!
שבוע טוב !
תודה מיכל על הקישור. מאוד מעורר מחשבה הפוסט הזה של אורלי שנקר, והתגובות בעקבותיו.
בתיה - הפוסט שתכננתי (כתבתי כבר ראשי פרקים), ונועד להסביר למה אדם אמור להיכנס לדיכאון גם אם יש לו אהבה, וגם אם חייו יפים, וגם אם הוא מאושר (נו, למה? לא לעולם חוסן!), ועל אחת כמה וכמה אם אין לו כל אלה - יידחה בינתיים משיקולי עין הרע. כן, כן. מאל אוֹקיוֹ - כמו שאומרים באיטלקית. אני הרי אתאיסטית מושבעת, שמאמינה רק במפלצת מלוך נס ובעין הרע.
היות ואני מסכימה איתך שהזוועה כבר בפתחנו (ולא מהיום), רציתי להפנות לפוסט של אורלי שנקר מיוני:
יצאת צדיק?
בלתי אפשרי להגיב לך מבלי לצאת מפגר או לבצע העתקה לאור הפוסט. אז הנה, אני מעתיקה את המילים החכמות של ארז אשרוב (האוויר בכרמל עושה טוב!) ואת המילים היפות של אלת האש, בעיקר את הדרישה לפוסט הדיכאון. רק תני הכנה, שאבוא בשחור.
תתנחמי בעובדה שפעם לא רחוק יהיה לנו בורדל יוקרתי, ולא הנשים יספקו שרותים כפי שסברת בהתחלה.
אלה גברים חסונים, חכמים, יתנו שרות לנשים, ממאסז ושיחה נעימה ועד סקס פרוע, כל אחת וההעדפות שלה.
המקום עצמו יהיה מעוצב באופן כזה שירגיש כמו סלון אינטימי, ויהיו שם חדרים מעוצבים בצבעים מרגיעים, המון נרות, פרות , יין ושמפניה, מוזיקה טובה, כל אחת לפי העדפותיה, כל הרהיטים כולל הסדינים יהיו בלבן נקי.
תוכלי להכנס בבוקר ולצאת בערב ולפגוש רק אנשים נעימים.
לא תצטרכי לחוש את החוץ ולהתחכך באנשים גסי רוח.
אני אטפל בך יפה.
אני רוצה את הרשימה על איך נכנסים לדכאון. אולי זה יגרום לכמה אנשים להתאבד.
אוף, זה היה לי מהר מדיי.
אבל העיקר: היה לך טוב?
לא.ראינו פחות.
מיא יקרה- החיכוך עם העולם מכאיב לעור רגיש.לכן עדיף להתחבא מדי פעם עד שמתאוששים.לא נראה לי שגסות הרוח והוולגאריות נפוצים משהיו .בני אדם תמיד היו דוחים ומקסימים בעירבובייה. להיות קהל שבוי במשאית ,בטיול כיתה למדבר יהודה ,כששתי תחרויות נערכות במקביל- אחת על הפלוץ הכי רועש והשניה על כמה קלמנטינות אפשר לדחוף לפה ,ואחר כך, בלילה, לראות איך הבנות לא נותנות לחני להיכנס לאוהל ומאלצות אותה לישון בחוץ בגלל הרכילות על זה שהיא הזדיינה עם מתנדב במחנה עבודה חודש לפני כן, ומדובר בשנות השבעים ובילדי שמנת מבית ספר הריאלי בחיפה -לא ממש נתן תחושה של חיים בסביבה מעודנת או מתחשבת.
פשוט אנו הזקנים- אוקי ,אנו הבשלים, נוטים, כמו בכל דור, להאמין שבזמננו היה יותר טוב.
דניאלה - אני בפירוש נגעלת יותר ממך מאחרים. גם חוש הריח (האמיתי, לא המטפורי) שלי יותר מחודד. גם את עצמי אני מייסרת חבל"ז ונלחמת בעצמי בכל האמצעים החוקיים, וכן, בהחלט מצליחה להידהם מאנשים ששלמים עם הג'יפה שהם. זה, אגב, כמו כל נוירוזה, מחמיר עם השנים. אני נגעלת היום יותר מפעם.
ריגשת, נשמה!
תודה דניאלה, נתת לי כאן נקודת מבט גם על עצמי.
אנסה לכתוב ברצינות:
נקודת המבט שלך, כפי שאני מבינה אותה, היא שאת נלחמת באיזה סירחון כללי כזה הפושה בכל. לאן שאת לא מסתכלת - מגעיל. האמנם?
כבר מהפוסטים הראשונים אני חושדת בך שאת בן אדם של ניגודים. אחרת איך אפשר להסביר איך מצד אחד את כה מיואשת מהמין האנושי, אבל מצליחה לכתוב כך שזה ידבר אל לב כולנו? סליחה. את זה לא יודע לעשות מיזנטרופ.
כשכתבתי את התגובה הקודמת, התכוונתי לומר, שאני בניגוד אליך מוצאת יותר ויותר דמיון ביני לבין שאר העולם. לא מרגישה אחרת. מרגישה שאני עשויה פחות או יותר מאותם חומרים. חלקם יפים. חלקם חרא. אכשהו אני לא מצליחה להידהם מגועליותם של הולכי על שתיים.
פעם שמעתי שהאפשרות היחידה
לעצור את הזרימה
היא ללחוץ בבסיס.
אופס הייתי בטוח שה-"י" במקום אחר.
נו בטח, איך יתרוממו בלי האנרגיה הסקסית המצליפה של ה-קריזאית... ה-ויאגראית...יוחזר הקריז המרוקני, עכשיו, מיד ובדיעבד!
אתה מכוון לעצמך? כתוב אצלך שאתה גרוש. אז אני לא רואה בעיה, אולי במקרה אתה משקר ואתה נשוי מאוד, ואז הבעיה המוסרית שלי נפתרה, כי גברים שקרניים יותר מנשואים אין להם סיכוי...
אלונה - אבל הם משתנים. לרעה. פעם היו ערסים. היום כולם ערסים. את מזכירה לי אותה פעם שחברתי ענת נזפה בערס שחתך אותנו בכביש: אתה לא ג'נטלמן. הוא היה בשוק. לא הבין מאיפה היא הוציאה את המילה הזאת.
ולרי - כרגיל, אני חותמת כמעט על כל מה שאת טוענת. אני רוצה רק להוסיף שלא אמרתי מלחמה כוללת, אמרתי לא להשלים עם פגיעות בחיי יומיום ולא 'לזרום' הלאה. ואת זה אני יודעת מהיכרותי איתך שאת אכן לא עושה. את מעירה לאנשים ברחוב גם תוך סיכון (זוכרת את האיש על כלב התקיפה?) וגם לקרובים לך את נותנת שיעור כשצריך. לזה בדיוק אני מתכוונת.
מירב - נצוף, נצוף - עד שנטבע. תודה, שיר אקטואלי לגמרי.
בלאקי - אני מביאה לך חמישים סיפורים כאלה בלירה. ובאשר לדיכאון שזה גורם - זה נורא תלוי במצב הנפשי. אני לפעמים כל כך חלשה, שכל אידיוט ברחוב מסוגל למוטט אותי.
דניאלה - כתבתי באמת מעומק נפשי המעונה, אני מאוד מקווה לחזור למוֹד של כתיבה קלילה על כפכפי-ים ושאר פרפראות. לגבי מכון הכושר - הקטע הוא שלשם (לשיעורים בלבד, לא למכשירים), אני הולכת כמעט כל בוקר כדי במטרה להרגיע את רוחי הסוערת ולהתחיל את היום מרוצה ושלווה, אבל לדאבוני העולם מלא טיפוסים שחוצצים ביני לבין אותה שלווה מיוחלת, כך שכל ההתנהגויות האלה מעצבנות במיוחד. שקרים - אני מאמינה בלשקר טוב. לא לשקר שקר מטומטם שברור שתיתפס תוך שנייה וחצי. אם את שקרנית טובה באמת - הערצתי נתונה לך. לדאבוני (שוב), השקרנים שבהם נתקלתי לא היו מהמוצלחים אלא מהעלובים. והצלחה בבייג'ין - העם איתך!
הנדל - בדיוק עלית על הסתירה הגדולה שבפוסט הזה. אמנם כרגע מישהו העיר לי על סתירה בפוסט אחר - המצליחנים - אבל אני יודעת שהסתירה האמיתית היא שבעוד אני קוראת לא לוותר, אני עצמי ויתרתי מזמן. התייאשתי - פרט לפרצי אומץ וכוח והתנגדות שאני מגלה לעתים, ולאחרונה היו לי כמה כאלה (זה כנראה קשור להתקפי המאניה או משו). עשר שנים שאני לא קוראת עיתונים, לא שומעת רדיו וכמעט לא רואה טלוויזיה ובטח שלא אקטואליה. המרמור, הכעס והכאב שהמציאות הכניסה לחיי היו ללא נשוא. אבל הנה - ברחתי מכל אלה ואני נתקלת במכות הקטנות של החיים בכל מקום, אפילו בים. כנראה שאי אפשר ממש להסתגר מהעולם.
גינדי - אני בדרך כלל לא עונה לאנשים מומצאים. כשאתה כותב: "אני מבין...", לאיזה אני אתה מתכוון בדיוק? מי אתה? אבל אענה לשאלתך הכה-פרובוקטיבית (פחחחחחח). בעבר כן ניהלתי רומנים עם נשואים (כתבתי על כך בפוסט - הנשים שירדו לחיינו), אבל כבר שנים שלא ואני לא מתכוונת לחזור לשם. אם אתה שואל לגבי ולרי - שכתבה את הדברים האלה - התשובה היא לא מוחלט. אתה באמת לא חושב שאנחנו מסוגלות לקושש לעצמנו גברים פנויים?
" יש מוסר אחד, והוא לא לפגוע באף אדם בצורה מכוונת או לא, להיות מודעת לסביבה שלי. כי לכל אדם מגיע שיכבדו אותו - כאדם, לא כאשה או כגבר. רק כבן אדם. "
אני מבין שלעולם לא תנהלי רומן עם גבר נשוי , כדי לא לפגוע באשתו ?
מיא ,
קבלי תשובה תבוסתנית
מה אומר לך, אני בענין הזה לגמרי
אבל לגמרי עייפתי
מידי פעם יש פה ושם פירצי תמימות בניסיון לשנות דברים אך הם גוועים די בתחילתם
ומאחר ולזרום אף פעם לא ידעתי
אני נשארת מחוברת למשפט שמוכר לך היטב "כדי לא לשנוא את בני האדם, אני מעדיף להתרחק מהם"
ז'אן ז'אק רוסו
מיא מקסימה. פוסט נהדר שנדמה שנכתב ממעמקים.
הזדהתי עם כל מילה.
אלמלא לא תיתכן אפשרות שאעמוד מול מראה בחדר כושר -
הייתי משוכנעת שאני היא זו שהסתירה לך את המראה.
בשקרים אני פחות נחושה, בגלל שאני תמיד מסתבכת.
אבל... כשאין ברירה - אין ברירה.
עכשיו אני עובדת על רגש הגדלות שלי ואני
מקווה להביא זהב מבייגי'ן.
סתם סיפור קטן:
לפני שבוע שכחתי את ארנקי בחנות שאותה אני נוהגת לפקוד פעמיים בשבוע.
כשגיליתי את השכחה, טסתי לחנות. הארנק שלי כבר היה בעומק תיקה של בעלת החנות. היא הושיטה לי אותו, אמרה לי לספור כסף שלא חסר כלום, ואמרה כמה יש לי מזל שדווקא אצלה שכחתי את הארנק, פשוט לא הפסיקה להגיד את זה.
כשהייתי כבר במכונית היא רצה אחריי ובחיוך מכוער אמרה לי: למה לא תיתני כמה שטרות לעובדת שלי שמצאה לך את הארנק? (שכחתי אותו על הדלפק, ישר מול עיניהן) בכל זאת, היא מצאה אותו... כאילו, היא רצתה שאשלם לה רק בגלל שעשתה את המובן מאליו והחזירה את הארנק ששכחתי בחנות שלה! וששבתי לקחת אחרי 10 דקות.
איך נגעלתי והתדכאתי...
לפעמים דווקא דברים קטנים מסוג זה שוברים את לבי.
וואו. פוסט ראוי למחשבה ואהבתי את כל הדרכים שלך להעביר את המסר :-)
את מכירה את השיר:
המנון לאדישות
כרמלה גרוס ואגנר
לחן: ארקדי דוכין
בואו ננסה רק עוד פעם
לא לפרוק את הזעם
נתחבא ככה סתם
ונראה מה יצא
בואו נתפרק בשירה
לא ניגע בבשורה
האמת אסורה
כך אמרה המורה
ונצוף על המים
עצובים אך עדיין
צעירים ותמימים
בינתיים
ונדחה את היום
בו נביט בעיניים
ונספוג לא נבלום
צעירים ותמימים
לנצח
בואו נעשה את הרושם
שלמרות הקושי
אין לנו עניין באושר
ונראה מה יצא
בואו נסתגר בחדרנו
ונאצר לעצמנו
זה מה יש, זה מה שהבאנו
לא נלך על קצה
ונצוף על המים
עצובים אך עדיין
צעירים ותמימים
בינתיים
ונדחה את היום
בו נביט בעיניים
ונספוג לא נבלום
צעירים ותמימים
לנצח
זה השיר שעלה לי בראש.
אני מנסה לעשות כמיטב יכולתי בכלים שלי מה שצריך.
:)
שבת שלום.
כתבתי לך פוסט בפוסט.
בחירה שכזו.
מה נכון לעשות?
חשבתי על זה, התברר לי שאני תמיד חושבת על מה נכון לעשות, כמעט בכל מצב, אבל יותר מזה ,מיום שאנחנו נולדים אנחנו לומדים מה נכון, רק שאז יש יד שמכוונת, אם היד הזאת מוסרית או לא, קובעת עבורנו גורלות.
בהתחלה זה בדברים הרי גורל, סכנות של החיים, כמו שכביש זה דבר מסוכן, והבחירה היא להתרחק.
חשמל, אני דווקא בחרתי פעם לתקוע את גיטרת הצעצוע מברזל שלי ישר לשקע חשמל חשוף, התוצאה הייתה יכולה להיגמר הרבה יותר גרוע, חוץ מכוויות בידיים ובפנים שנגרמה מעוצמת הפיצוץ, לא קרה לי כלום או שאולי עיוותי המוח שלי נגרמו כתוצאה מההתחשמלות ההיא.
בחירה לקויה אין ספק.
היום אני חושבת כמעט על כל דבר שאני עושה, ובוחרת כל יום בחירות חדשות.
מדברים קטנים ועד החלטות כבדות משקל.
המוסר שלי מנחה אותי בדרך, יש כמובן סדרי עדיפויות.
המוסר לא יהיה כפול, אבל לפעמים נאלצים לבחור בין שתי בחירות קשות, בידיעה ברורה שאולי אפגע, הבחירה היא על רקע עדיפות , פגיעה לאורך זמן או את הקצרה. אבחר את הקצרה. {גם אם בארוכה אצא נשכרת יותר}.
בחברות יש תמיד את הבחירה של הדבר הנכון, חברות בעיניי היא ערך עליון, ואם אצטרך פעם לבחור בין המותג שלי כאדם ובין חבר, אבחר בחבר. ודווקא כאן אני מוצאת את הבחירה קלה יחסית.
בעבודה זה מורכב, אם עבדתי קשה ומגיע לי הקידום אין לי שום בעיה לקבל את מה שמגיע לי גם אם זה על חשבון מישהו אחר.
הבעיה היא אם זה לא מגיע לי, והשיקולים לקידום הם פרוטקציה וכו'...או אז יהיה לי קשה לקבל משהו שלא מגיע לי.
לצאת למלחמת עולם מול עוולות המציאות אינה מציאותית, כי לא ניתן לחיות חיים שלמים במלחמה.
אבל ניתן לבחור את החברים הנכונים לי, את העבודה הנכונה לי, להסתובב במקומות בהם יותר נעים לי.
וכמובן להעיר לאנשים שפוגעים לי במרחב המחיה. ולא לוותר על המקום שלך ועל זכותך ליחס וכבוד.
אני בוחרת עד איפה אני מוכנה לנסות משהו שלא תמיד הולך כמו שאני רוצה, ומתי אני שמה לזה קץ, ואומרת די, עד כאן. אני לא מוכנה יותר. והדי הזה צריך להיות נחרץ.
לא ניתן לחנך את העולם, השינוי הקטן מביא לגדול, אם כולם היו מחליטים במרחב שלהם לעשות את השינוי הזה , התהודה הייתה מגיעה למרחקים. כמו אפקט הפרפר.
אבל מפני שרוב האנשים לוקים במוסר כפול, באי יכולת לחשוב על הזולת, חוסר רגישות משווע, ועוד אי אילו קודים חברתיים רקובים- המצב בחוץ נעשה יותר ויותר בלתי נסבל.
התמודדות-
אני מוצאת שלאנשים קשה להתמודד, הם בוחרים בדרך הקלה, או לשקר לסביבה ולעצמם או לחיות בהכחשה ודחייה.
להעיר לזר יותר קל מאשר להעיר לחבר או בן משפחה, אבל דווקא שם אני מוצאת את החובה המוסרית עומדת למבחן המציאות, לרוב האנשים אין את היכולת להביא את הדברים הכואבים להם לשולחן הדיונים.
הם ישמרו בבטן, יהיו מתוסכלים, יבליגו וישמיכו..הבחירה היא לקויה, כי באותו הרגע בחרת בדרך הקלה של לא להתמודד, אבל בעתיד הרחוק או לא..אתה מעמיד את כל מערכת היחסים שלך בסכנה גדולה יותר.
אם אנשים היו חושבים על התוצאות של הבחירות שלהם לטווח הרחוק, אולי, רק אולי הם היו בוחרים אחרת.
אבל אני מוצאת שרוב האנשים בוחרים את מה שטוב להם באותו הרגע, בלי לחשוב על התמונה הכוללת.
זה קשור לבגרות, לכנות, ליכולת שלנו כבני אדם מבוגרים לדחות סיפוקים, ליושר הפנימי שלנו.
למודעות עצמית וסביבתית, רגישות גדולה מאוד ולא רק לעצמך, והרצון לדעת כשאתה הולך לישון בלילה
שגם היום היית בן אדם אנושי ומוסרי.
ואני אומרת - עץ שנולד עקום הוא גם ימות עקום.
שישתנו? אנחנו רק יכולים לחלום.
אנשים חושבים שככל שיהיו גסי רוח , דורסים ורעים
אולי ערכם יעלה בתור ה"ערס השכונתי" .[יכול להיות שהבטיחו
להם 70 בתולות למעלה???]...
איפה , איפה הימים שג'נטלמניות ויחס אדיב לא היו מילות גנאי.
היום, כמו בציור של ברויגל , התהום נפערת עוד ועוד ואנחנו נשאבים
עוד ועוד למטה.....כשרגליים דורסניות עוזרות לדחוף...
אם לא נצעק כשדורכים לנו על הרגל, למה שיפסיקו?
שאלה טובה....
צריך דחוף לשכפל כמה ספיידרמנים וסופרמנים...יש מתנדבים בקהל?.....
תמר - לא בכל תקופה בחיים יש לנו משאבים להילחם. אבל את לא ממש שותקת. את כותבת וזה חשוב.
אסתי - תודה רבה.
יריב - מוסר כללי ומחייבה וא תנאי לחיים בחברה. כי אם לכל אחד יהיה המוסר 'שלו', לפי מה נחיה? הרי מי שחזק ואלים יכפה את דרכו וזהו. אז גם אם טבע האדם הוא לחמוס ולרמוס, החברה צריכה לשים סייגים לזה, וזה כמובן האינטרס של כל פרט, שלא ירמסו אותו. אבל זה בכללי. בספציפי הפכנו בשנים האחרונות לחברה שבלתי נסבל לחיות בה. אני מרגישה שהיציאה אל הרחוב, העמידה בתורים, הקנייה בסופר, הישיבה בבתי קפה, בים, הפכה עבורי ממש לפעילות אתגרית.
חדר 101 - להתעלם זו עצה טובה בדיוק לשנייה וחצי. תמשיכי להתעלם, נמשיך כולנו להתעלם - ותוך חמש שנים תמצאי את עצמך במדינה לא שלך, שאת לא יכולה עוד לחיות בה.
ניצן - יש עוד ביטויי וולגריות רבים. מדכא אותי למנות אותם. מה שלי הכי מפריע הוא חוסר שמירה של המרחק האישי במקומות ציבוריים. שאנשים נדבקים אליי, נצמדים אליי בתור (גם נשים. זה לאו דווקא מתשוקה), מדברים לי באוזן בפלאפון שלהם, נושפים בפניי את הבל פיהם. קצת ספייס תנו לי, אחרת אני משתגעת (עוד יותר מעכשיו).
שרון - תודה. בסרט הזה מורטי רק משחק, ובכל זאת זה נראה לגמרי כמו סרט שלו.
פוסט חכם, פוסט כנה, פוסט נכון ואפילו חשוב, מבין ומזדהה
ולגבי הסרט- זה באמת הסרט הבא שלי, ואני ממליץ כמובן לראות את הסרטים הקודמים שלו, למי שטרם התוודה אליהם
אם יש משהו שמגעיל אותי במיוחד, זו הנטיה של כל מיני אלפקות לירוק בציבור. התופעה המתרחבת הזו מצויה בעיקר אצל זכרים ונפוצה במיוחד בקרב המתבגרים שבהם (בערכים מוחלטים של גיל, כמובן) יש בזה משהו בריוני, חודרני, לא'כפתלי כזה, שמחרפן אותי.
אלה גם אותם הטיפוסים שהחינוך שלהם גרוע - והם באים מכל שכבות האוכלוסיה - ואוצר המלים שלהם מוגבל, בין השאר ל"זרימה". לא מסוגל לשמוע את המילה הזו, על הטיותיה. זה עושה לי חשק לעוף מפה למקום הרבה פחות וולגרי.
המממ
זה הופך אותי לגננת או לשוטר. וזה לא מתאים לי. לחנך את כל האנשים כל הזמן זה עבודה שדורשת משאבים ואנרגיות שאין באפשרותי להקצות לנושא. זה סיזיפי ומתיש ואין לזה סוף.
להתעלם, זו הפוליסה הכי טובה. אחרת מה?! תתחילי לחנך כל טמבל ברחוב? שיחיה איך שהוא רואה לנכון. רק שיעשה את זה רחוק ממני. מאוד רחוק אם אפשר.
השיעור החשוב יותר בנושא שאת מעלה, הוא אישי. לא להתעצבן מזה - הו... זה הקטע הקשה. יש איזה משפט טיפשי נורא: להתרגז זה להעניש את עצמך על טיפשותם של אחרים. וזה מה שצריך ללמוד. לפחות מבחינתי.
<צעירי העיר קוראים לזה לדפדף. שויין>
פוסט מעניין. מעורר מחשבה. לעניות דעתי, ואני לא מתיימר. באמת. רק לעניות דעתי. כל עיקרון מוסרי הוא רעיון שנובע ממורשת וחינוך ולא מטבע האדם. קאנט הגדיר את זה יפה אבל קאנט יצא מנקודת ההנחה שאדם אחד יחשוב כמו חברו. אני חושש שקאנט טעה. גם הלל הזקן. לתת את ההכרעה בידי האדם שיחליט האם מעשה זה או אחר שנוא עליו - זה רעיון שנובע מהמחשבה שכל בני האדם ישנאו את אותו דבר. זה לא מפתיע כשזה בא מאדם שגדל על דת שזאת אחת מתוצאותיה או אפילו ממטרותיה.
אני חושב שאורית אמרה את הדבר היפה ביותר. להסתכל על עצה במראה ולתת אישור.
זה יכול להיות, כמובן, פיתרון למתי מעט. רוב בני האדם אפילו לא ידעו שהם צריכים לתת אישור למשהו.
אני חושש. שלבעיית המוסר - אין פיתרון אמיתי. החברה מרימה עקרונות והעקרונות האלה משתנים עם השנים או שהופכים לחוקים (אם יש בהם מספיק חשיבות) או לכללים (אם חשיבותם מופחתת).
מעניין. מגרה ומסקרן.
בזמן האחרון, אני שותקת, כי מי שרומס את המרחב שלי, הוא אחותי (ובעלה ועוד כמה אנשים)
כשהרגשתי שאני משעממת את עצמי בטיעונים, והם במילא לא רוצים להבין, חדלתי.
לא רוצה לפרק יחסים משפחתיים על רקע המרחב הציבורי.
גם יחסים בתוך המשפחה הם ערך.
בנוגע ל"תזרמי"
אמרו לי שרק דגים מתים זורמים על הזרם...
בוודאי שאני אשוב..אני בפעם הראשונה כותבת הודעה בוורד...בחצות הלילה.
בלאקי - לא, זה לא ברור, כי יש איזו מחשבה שהנורמות הרווחות מייצגות את ערכי החברה בתקופה נתונה, וערכים הם בפירוש מה ראוי לעשות. רק שאצלנו הכל התערבב. חשוב לשים לב, שבתקופה הספציפית הזאת, ההתנהגות הראויה היא דווקא הלא נורמטיבית.
ואגב, אני רואה שטרם הפנמת את משנתי על שיאני הכוכבים בקפה..
מה אני אעשה, עדיין לא נגמלתי סופית מהפיגור הזה שנקרא כוכבים, ואני שמחה בשבילך על ה-1000 גם אם לך זה לא מזיז.
וכן, צודקת, לא הבנתי את דברייך כראוי, היום מגניב להיות חרא של בנאדם, ומכיוון שאני חייבת מטבעי להיות יוצאת דופן, אני חוזרת להתנהגות נורמטיבית ולערכי מוסר.
כי ביקשת.
בבקשה..
תגובה כללית
קראתי את תגובותיכם החכמות ואני רוצה להתייחס לכמה נקודות ולהרחיב את הדיון וכמובן מזמינה אתכם להמשיך ולהביע את דעתכם.
אחד המשפטים השנואים עליי ביותר הוא משפטו הקלאסי של הפסיכולוג: "ואיך את/ה מרגיש עם זה?".
יענו, האשה שאהבת עזבה אותך - איך זה גורם לך להרגיש, באופן אישי וספציפי?
(- וואלה, עשתה אותי מאושר. אני רוקד ברחובות).
או - הגבר שאהבת שיקר לך - איך את מרגישה עם זה?
(- מה אני אגיד לך? נגולה לי אבן מהלב. כל הזמן חששתי שהוא דובר אמת, והנה נרגעתי - הוא שיקר לי לאורך כל הדרך! עכשיו אוכל לישון בשקט).
נראה לכם?
המשפט הזה צבוע בעיניי כי הוא מתעלם מקיומה של חוויה אנושית משותפת. כולנו שונאים שמשקרים לנו, שמתעלמים מאיתנו, שבוגדים בנו, ובאופן כללי - שמתייחסים אלינו באופן אינסטרומנטלי, ככלי להשגת המטרות/להגשמת האינטרסים של הזולת, ולא כאדם.
עכשיו - דבורית שרגל כותבת בדיוק על זה (סמסו, שִלחו מייל, מה כל כך קשה?). על הנורמה שהשתררה גם ביחסים בינאישיים וגם בעסקים - לא להחזיר תשובה, אם היא שלילית.
וכולם שונאים את זה. זו לא שריטה ספציפית שלה. אז למה אנשים מתנהגים כך? אני לא מתנהגת כך בשום מקרה. מעולם לא נעלמתי לבנאדם.
הלאה - הפוסט הזה נכתב בעקבות שני מקרים שהייתי עדה להם בשבוע שעבר, שבהם קמו אנשים ועצרו בתקיפות התנהגויות בזויות. בראשון התייצב גבר ברחוב מול בריון שקילל אשה על כך שהעירה לו כי צפר, והבריון התנצל והתקפל. בשני כיכבה לאריסה, המורה לעיצוב במכון הכושר. כשמישהי מהמתעמלות שאיחרה התייצבה לפניי על ציודה והסתירה לי את המראה - עניין של יום ביומו (כמו בים, שאנשים תוקעים לכם כיסאות מול הפרצוף, בינכם לבין הים) - לאריסה עצרה את השיעור והודיעה לה: "ככה לא מתנהגים". גם ההיא התקפלה.
אז ההמלצה שלי - חדר 101 - היא לפתוח את הפה ולצעוק בקול גדול ברגע שדבר כזה קורה, קטן כגדול. לא לשתוק. לא להתעלם. להוקיע את מי שמתנהג בצורה פוגעת, גם אם הוא כאילו עושה את זה בקטנה (ולא להחזיר טלפון זה לא קטנה בשבילי).
שמה, אצל דבורית, בתגובות, מישהו כתב שהוא שונא התבכיינות. גם אני שונאת התבכיינות. אני חושבת שצריך לצעוק, ולהילחם, להעיר - ובעלי לשעבר גם היכה כמה פעמים אנשים כאלה, אבל על זה אני מתקשה להמליץ. והעיקר - לעצור בכל פעם שזה קורה. להבין שהנוזל שקולח לנו על הראש הוא לא גשם. לא לחשוש מכך שניחשב 'לא זורמים' ו'כבדים' (כמה פעמים שמעתי את המילה הזאת, 'כבדה', ולא בהקשר הגופני).
את הדרך הנכונה להוכיח בנאדם מנסה להאיר פליקר בפוסט החדש שלה - פרשת דברים - על הדיבור ושאר מיני ירקות.
אורית - כמובן שאם כל אחד היה שומר על עצמו, לא היו בעיות, אבל זה לא המצב הקיים ואני באמת לא חושבת שיש תחליף למאבק ברוע.
אביחי - תמיד אהבתי את חוש ההומור שלך.
מיטל - גם את כתבת פוסט נהדר על החשש לצאת לרחוב בימים אלה.
מנור - עכשיו הבנתי למה כל כך חמים ונעים לי
יעלי - אני יכולה להיות לבד בלי גבר אבל לא בלי כל החברה. אני נאלצת לצאת לרחוב, לדאבוני.
אודליה - תעשי טובה, תני קישור לפוסט שלך (המק וגו').
בלאקי - לא, זה לא ברור, כי יש איזו מחשבה שהנורמות הרווחות מייצגות את ערכי החברה בתקופה נתונה, וערכים הם בפירוש מה ראוי לעשות. רק שאצלנו הכל התערבב. חשוב לשים לב, שבתקופה הספציפית הזאת, ההתנהגות הראויה היא דווקא הלא נורמטיבית.
ואגב, אני רואה שטרם הפנמת את משנתי על שיאני הכוכבים בקפה.
איריתה - הרסת אותי כרגיל. כנראה שבקרב על הכנסת כבר הפסדנו, והפגנות רבות משתתפיםהןחלום רחוק. לכן כדאי שכל אחד יילחם ברשעים הפרטיים שלו.
שרון - תודה. הנאום של ולרי מהפוסט הקודם חקוק על לוח לבי.
ארז - כרגיל אתה עונה לעניין. לפרק למישהו את הצלעות.... כן. אוהבת!
שולמית - ולכן את הנר שלנו. תודה.
דוד - אני מסכימה איתך חלקית, אבל לא בעניין ת"א. זו לא סדום, אתה יודע. הנה, בבניין שלי בלב ת"א, שכולו דירות שכורות, גרים בעיקר צעירים מהפריפריה שבאו לעיר הגדולה, ורובם מתנהגים מגעיל (באמת שין לי כוח לפרט. מטנפים ועוד). אני חושבת שהעניין הוא שבישראל הכל מוחצן. אין עידון, אין סובלימציה. יענו - אנשים בכל העולם רוצים כסף וסקס, ובכל זאת לא תמיד יגנבו וירמו וירמסו את הזולת, או לפחות יצניעו את הג'יפה. כאן הכל מוחצן, גס, בהמי.
נתאי - תודה. גם השכול משותף לשני הסרטים האלה וגם המשחק המצוין של מורטי וההזדהות שהוא מעורר.
שמעון - אני על ולרי. פחות אהבה ויותר כבוד בסיסי לאדם.
ולרי - עוד תחזרי, נכון?
בהיר - אבל מי מקשיב ברעש הזה?
שירי - ניתוח מעניין של הסרט ושל פייטרו כגורו. הטוטאליות שלו משכנעת כל כך כי היא טוטאליות של הימנעות, לא של מעשה. הוא לא דוהר קדימה ורומס (כמקובל), אלא נסוג. וזה ההיפוך היפה שבסרט.
איילת - מילא לעקוף. היום בעיקר רומסים.
ואני אומרת התהום הפעורה לרגלי המגדל הפכה לעולמינו הצר ולא כעולמה של הנמלה שכן היא הולכת בטור סדיר ולא עוקפת אף אחות בדרך... תודה לך.
מיא...
אכן סרט למחשבה ולדעתי, המשך כמעט ישיר של הסרט הקודם "חדרו של הבן" (כמעט.. כי יש ואין קשר לדעתי בין שני הסרטים.
שיר הלל לאהבת האדםבאמת שקטונתי, ואני עוד תינוק,
רק על המלה כמוך נכתבו אין ספור של פרשנויות.
מקורו של הביטוי הוא בויקרא י"ט י"ח:
אצל יהודי אין פה עניין כזה או אחר. כן מתאים לי, או אבל...........
זוהי מצווה (צווי, פקודה לבצוע) מהתרי"ג.
סתכלו בויקי יש שם דברים שיעניינו אתכן- נשים. אל תשכחו שגברים כתבו את זה. וזה, לעניות דעתי העניה הוא מביט מהצד שלכם:
דוגמית:על פי רב חסדא אסור לקים יחסי מין ביום, בגלל הטעם של 'ואהבת לרעך כמוך' ואביי מיד מסביר כי הגבר עלול לראות משהו בגופה של אישתו, שיגרום לו שתתגנה עליו וימאס בה. (בבלי, נידה י"ז ע"א).
טוב,
אני צריך לבשל משהו.
הצורך לשנות סידרי עולם יומרני בעיני
היכולת להשקיט להתבונן ולהקשיב מביא את השוני.
מה זה אינדיו-דואליזם? כשמישהו לא יודע אם הוא אינדיאני או קאובוי?
עם כל התגובות הוויקטוריאניות והנוסטלגיות פה, אני בטוח שהמדינה בשלה להיות דיקטטורה.
היכונו - אני בא!
ולרי במיוחד בשבילך, זה בדיוק מה שעשיתי (הסנדלים המהממות שלי לא נחשבות נכון??? כי חוץ מלישון ולהתקלח אני עושה איתן הכל..)
ולגבי המבחן, והמוסר, יש לי והיו לי ויכוחים כאלו ואחרים גם עם מיא וגם איתך , אפילו אתמול אחד קטנצי'יק...
אני ממזמן החלטתי שאני לא מתקנת את העולם, אני מקיפה עצמי בכאלו שכמותי... מבחינתי אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה תקף..שם השאלות האלה כשעולות הן ברמה תאורטית ובדיקה של דברים , שם אני בטוחה כי אמות המוסר הבססיות זהות ויש בסיס משותף... לגבי השאר, אני פשוט תופסת מרחק, מיא כועסת עלי על כך
אבל אני משאירה לחזקים ממני את תיקון העולם... מי אמר צר עולמי כעולם נמלה ולא קיבל
:)) אבל הסנדליים אויי הסנדלים, הייתי מוכרת נשמתי לשטן עבורן מצד שני מכרתי אותה כבר כל כך הרבה פעמים שאני חוששת שיום הגביה בוא יבוא...
זה לא תופס יותר, כי מה קורה כשלאדם אין אהבה לעצמו? ואת רעיו הוא לא מכבד? אז מי יקבע את כללי ההתנהגות?
יותר קל לומר לאדם, אל תעשה את מה שלך היה כואב, ואם אתה לא ממש פסיכוטי, לכולם כואב מאותם יבלות.
אורית זה מבחן לאנשים עם מוסר, לאנשים עם עור של פיל..גם אם תשימי אותם בחדר עם מאות מראות..הם לא יראו את האמת המרה, שהם לא בני אדם.
רשע וטוב לו? את חושבת שהם לא ישנים טוב בלילה? הם ישנים נהדר, קשה להם רק כשהם נתפסים.
את יכולה במקום זה להתפשט?
מיא, אני הולכת לכתוב את הנאום שלי לפוסט המאלף הזה שלך, ו..תודה על הפירגון!
אני חושבת שקשה לנו לאהוב את רענו כמו שאנחנו אוהבים את עצמנו כי הפערים בחברה הישראלית גדלים ואיננו מרגישים זהות או חיבה עם רענו... ללא כל קשר למצבנו בעשירונים המתפרסמים מדי פעם בעיתוני הכלכלה...
במיוחד אם רעינו הפכו להיות מרעינו והם אנשים היושבים בשלטון וגונבים אותנו - קצת קשה לנו לאהוב אותם.
שכן מוסרית, הם לא כמונו - הרוב הדומם ששותק ומשלם את המחיר כאשר מגיע זמן פרעות עלינו ועל רעינו, הסובלים אפילו יותר מאיתנו שהם אפילו עוד יותר עניים ועוד פחות מאיתנו... שגם אותם קשה לנו לאהוב כי אנחנו מתאמצים לא להגיע למקום בו הם עומדים ומרוץ העכברים הזה.... מתיש אותנו עד שכולנו מסתגרים בדלת אמותינו ולא רוצים דבר מלבד שקט.
וכך מצליחים מושחתינו שבעיני הם מרעינו ולא רעינו, לשלוט בשלטון עוד שנים רבות.
ואין יותר פרות קדושות...
ואין, נסתלקה הבושה מן העולם בו חיים מרעינו יחד עם מעטפות המזומנים...
איריתה
מיא שלום,
השבת פותחים בפרשת דברים (שוא נע ב-ד' וקריאתו כצירה) בספר דברים.
פרשת דברים תמיד מתחילה בשבת שלפני ט' באב (קמצא ובר קמצא, שנאת חינם........).
"אלה הדברים אשר דבר משה אל-כל-ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול (חולם מלא, למה? לא יודע) סוף בין-פארן ובין-ת'פל ולבן וחצר'ת ודי זהב."
נשמע פשוט.
רש"י מצטט ומפרש פשט.
אלה הדברים, לפי שהן דברי תוכחות, ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו את המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז מפני כבודן של ישראל.
אל-כל-ישראל, אלו הוכיח מקצתן, היו אלו שבשוק אומרים: אתם הייתם שומעים מבן עמרם ולא השיבותם דבר מכך וכך ! אלו היינו שם, היינו משיבין אותו; לכך כנסם כולם ואמר להם: הרי כלכם כאן, כל מי שיש בידו תשובה, ישיב.
במדבר, לא במדבר היו אלא בערבות מואב, ומהו "במדבר" ? אלא בשביל מה שהכעיסוהו במדבר, שאמרו: "מי יתן מותנו וגו'".בערבה, בשביל הערבה, שחטאו בבעל פעור בשטים, בערבות מואב.
מול סוף, על מה שהמרו בים-סוף בבואם ל ים-סוף, שאמרו: "המבלי אין קברים במצרים" ? וכן בנסעם מתוך הים, שנאמר: " וימרו על ים בים סוף, כדאיתא בערכין.
בין-פארן ובין-ת'פל ולבן, אמר רבי יוחנן: חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו ת'פל ולבן, אלא הוכיחן על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן, שאמרו: "ונפשנו קצה בלחם הקלקל", ועל מה שעשו במדבר פארן על ידי המרגלים.וחצר'ת, במחלקתו של קרח, דבר אחר, אמר להם: היה לכם ללמד ממה שעשיתי למרים בחצרות בשביל לשון הרע, ואתם נדברתם במקום.
ודי זהב, הוכיחן על העגל שעשו בשביל רב זהב שהיה להם, שנאמר: "וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל:"
למתעמקים מומלץ (וכידוע במחוזותינו) הרמב"ן, אור החים על התורה........
משפט שניים על ההפטרה הידועה של הנביא ישעיה (סימן א):
".......... איכה.................. שריך סוררים וחברי גנבים כלו אהב שחד שלמונים, יתום לא ישפטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם."
חוטפים על ימין ועל שמאל. קשה קשה לשמוע. והמנגינה רק מעצימה.ומסיימים בלשון אשה: "ואשיבה ידי עליך ואצרף כבר סיגיך, ואסירה כל בדליך.
ואשיבה שפטיך כבראשונה ויעציך כבתחלה, אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה.
ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה."
אמר רבי עקיבא :"ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול, גדול בתורה !"
ואלה ואלה......................... והלל הזקן............ תלמידיו של משה רבנו.
שבת שלום.את צודקת יקירה, אבל כאן זה עניין של מינון...
פעם זה היה יותר נדיר וגם ההיקפים היו אחרים..
פעם לא שמעתי על ילד בן 14 שרוצח עורכת דין סתם בשביל כסף לאופנוע.
יפה. נכון. מעניין.
אני מת על נני מורטי עוד מימי היומן שלו.
אפשר לחשוב שפעם לא היו בארץ שחיתויות, עניים, עוולות, רציחות, גסות ובהמיות, שוביניזם, מעשים שלא ייעשו, בגידות ופרטים שסובלים מדריכת החברה עליהם.
תמיד היו, רק פחות מתוקשר.
אני מסכימה איתך לחלוטין וכתבתי על זה גם פוסט ששמו התפכחות.
אגב, כל העניין הזה של האינדיוידואליזם שפירק את הדבק שאיחד את מה שהיה פעם ישראל, את הרגשת הזהות הזו שהייתה כל כך אופיינת אצלנו בישראך, על זה כתב כבר פרופסור עוז אלמוג שני כרכים בני 700 עמוד מדהימים בשם: הפרידה משרוליק. מומלץ.
אני לא בטוחה שהדבק הזה היה אמיתי אי פעם. בקושי דבק שקדים.
אנסה להפריך לך את התיאוריה :) :
כמו שאני רואה, הפרטים הם לא בסדר, הרבה הדחקות של דחפים חייתיים ואגוצנטריים, הרבה הסוואה, ואז עוד מדביקים את הפרטים הלא מעובדים בדבק מזויף של סיסמאות מלהיבות ומשכנעות תודעה, ואז הריקבון האמיתי של הפרטים פושה בכול וממיס על נקלה את הדבק המזויף, וכולם המומים לאן נעלמו ה"ערכים".
רק עבודה עצמית אישית, חופרת, חכמה כנה ואכזרית!
ווואו, אבל לא מספיק לקטר על המוסר, צריך לרדת לשורשי הרקבון. שמתי לב שכאשר אני משוחח עם אנשים אחד, אחד הם דווקא בסדר, זאת אומרת שהחומר הבסיסי תקין. החברה איפשהו נדפקה לחלוטין, התפוררה. נראה לי שהמקור הוא באינדיודואליזם הקפיטליסטי התל-אביבי שהרס את המרקם החברתי, תופעה נטולת אלוהים וערכים. אם אנשים לא מוצאים להם יעד כחברה, לא רוצים להילחם כחברה, לא מיבשים ביצות ומשקים את השממה אז לא פלא שבסוף הם מקבלים ראש ממשלה עורך דין, חובב מעטפות, נדלן, ועטי מון בלאן באלפי דולרים. בכל אופן אני ממש חושב שרוב הפרטים אצלנו הם בסדר הדבק של פעם כבר לא קים. רץ לראות את הסרט.
כל הסיפור שאינו נגמר הוא, להפוך את טבע החיה שבנו, פה-גדול-אוכל-הכול, לפיסת מודעות קריסטלית וזוהרת.
להפוך להיות מותר האדם מהבהמה.
"דווקא מה שלא מקובל הוא הראוי"
נר לרגלי
תודה
כהרגלי, אענה בתמצות ובענייניות חמורת סבר. זאת מפני שהתשובות פשוטות:
* האם לקרוא מיילים של בת זוג שאולי בגדה בו?- לא, כי מי רוצה לבלות זמן מיותר מול המחשב?
* האם לקבל את הצעת הקידום בעבודה על חשבונו של עמית?- ברור מאליו. ככה זה עובד. אין שיטה אחרת.
* איך מעבדים אֶבֶל?- לא מעבדים. האבל מעבד אותך.
* האם ראוי לתת ביטוי חיצוני לכאב, לעצב? - בהחלט. להיכנס לזירה ולפרק למישהו את הצלעות.
ואם לצטט את דניאיל חארמס (כי אף אחד אחר לא עושה את זה), "האמונה שלי משקלה בערך ארבעה ק"ג."
(מרוסית: רועי חן, ספריית מעריב, 2003)
מסכים עם כל מילה שכתבת כאן בפוסט וכן עם מה שולרי כתבה בפוסט הקודם.
לצערנו, כנראה שנשאר תמיד קבוצה של דון-קישוטים המנסים להלחם
על המובן מאליו.
חבל שהיום מוסר נשאר רק שם של דג ועוד כזה שמסריח מהראש...
שבת של שלום
אני בשוק!
מימיני, הציור של ברוייגל תלוי (טוב, כמובן לא המקור...) על הקיר.
אכן, החברה הישראלית נמצאת בתהליך דסטרוקטיבי של התרופפות כללית.
מעבר לעניין של שחיתות, אי לקיחת אחריות, רמיסת החלש כי זה נוח, קשרי הון שלטון, התנהגות והתנהלות תמוהה ולא מוסרית אחת כלפי השני וגברים שמתאיינים אחרי..,
אנשים שמתחתנים ומפרים את חוזה הנישואין באמצעות בגידות ואנשים שנוהגים כאילו הכביש של אבא שלהם באמצעות הפרת חוקי תנועה באופן יציב וקבוע תוך כדי שהנייד תקוע להם חזק באוזן...
ומה עושים כולנו?
כותבים על זרימה בדה מרקר קפה:-).
האופיום להמונים הנרמסים....
אני אומרת, בואו נצא לרחובות בהמונינו.
בואו נמחה!
בואו נעלה על הבריקדות!!!
מצד שני, נורא חם בחוץ, מה, בחום הזה?
טוב, נדליק את המזגן ונישאר בבית....
ככה זה אצלי לפחות וממה שאני רואה אצל עוד הרבה אחרים.
וכל עוד זה לא ישתנה, כל עוד הרוב הדומם עסוק בלהלחם את מלחמת הקיום הקטנה מול האוברדרפט בבנק, ולראות תוכניות ריאלטי בטלויזיה(לחם להמונים) ולהוציא מחאות בבלוגים, כלום לא ישתנה כאן.
ואם הציבור לא יוצא לכיכר ולא עולה על הכנסת ומיטב מושחתיה, הרי שניתנת הסכמה שבשתיקה להמשיך ולעשוק אותנו ולהתנהג אלינו כאילו אנחנו סך הכל הפראיירים שכל תפקידם היה, עודנו ויהיה למלא את כיסו של האוצר לטובת מושחתינו.
תודה על פוסט חשוב,
אחזור להאיר,
איריתה
"דווקא מה שלא מקובל הוא הראוי".
ברור, כאילו דא..?
מה שמקובל מתחיל להירקב במהירות מרגע התקבלותו.
אבל אנשים ייאחזו בקליפת הדימוי הראשוני ולא יבחינו בפנים הממוקמק.
עוד אשוב.
כפרה עלך.
כבר 3 ימים אני תוהה ביני לבין עצמי - לאיזה סרט ראוי ומכובד לשמו אטריח את מוחי ונשמתי שיוזנו בצורה הראוייה להם.
חוצמזה (אפרופו האמצעפוסט שלך) את מוזמנת לקרוא את שלי
דארליג הפכנו לחברה מושחטת עד יסוד שבה אין חוקים כל אחד עושה מה שבא לו.
בלי גבולות, הכל חופשי, הלקקנות של האנשים מגיע עד כדי גועל. השקרנות
התחמנות והאי אמיתיות גורמים לי רק להתרחק מאנשים כאלה. איפא הימים של
צניעות, עזרה, אהבה, הם כבר לא כאן הם במקום אחר לחלוטין. מדינה מושחטת
אנשים מושחטים. אנשים לא אוהבים להתמודד עם האמת והכנות הם אוהבים את הלקקנות לשמה. כך גם כאן בקפה. כל יום מישהו מהרשימה שלי נעלם , כוסעמקקק דווקא האנשים הטובים. כל ה......... נשאר. עצה ממני לפעמים עדיף להיות תקופה מסויימת לבד. זה לא נורא וזה לא כואב כמו שאנחנו מציירים זאת בראשנו. קצת שקט, קצת רוגע , קצת אהבה לעצמנו מאתנו. כל אחד צריך להגיד לעצמו תודה על זה שהוא קם על 2 רגליים ונושם אחר כך שייתבכיין כמו כל הישראליים. שבת שלום ומזל טוב לבר המצווה יונתן וד"ש לטופי. לאב יו.
מיא, מה זה? את יושבת לי בבטן וכותבת את שכמותינו?
תודה, נהנה ומזדהה עם כתיבתך.
שתיהיה לך שבת נפלאה,
מנור
אני כבר התיאשתי. אין לי כוח עליהם. אני לא דוברת את שפתם. ובו בזמן אני יודעת, שאם ארתע מעימותים עם מי שפוגעים בי, אם לא אתעקש על המעשה המוסרי, אם אחשוש לקחת פסק זמן, לעצור, להיתקע במקום ולהגיד: עד כאן - תישאר לי רק התהום שמתחת למגדל.
את אולי לא דוברת את שפתם , אבל את יודעת מעולה איך להתמודד איתם ,אחרת לא היית כותבת פוסט כזה, שתוקף אותם מכל כך הרבה כיוונים את בריוני המוסר ,את מפרי הכבוד האנושי ,את מפוררי החברה והתרבות .
את ממש לא בדרך לתהום .את יודעת את זה.
והסרט -אני בדרך.יש משפט שאומר :אם אתה לא יודע באיזו דרך לפנות .
תישאר במקום .בסוף משהו יכוון אותך :-)
מיא,
נדמה לי שכתבי את זה פעם בתגובה לאחד הפוסטים שלך, אבל אני לא נואש מלהזכיר,
"המוסר הוא חולשה ועלינו להתגבר עליו".
ואוסיף: המצאה מערבית, שרטוט גבולות ע"פ קווי מתאר אסתטיים ומסודרים, כפי שהם נראו בעיניי עיניים בהירות.
גם הליברליזם הוא פוי.
אני כבר מזמן אמרתי לך מה המבחן אצלי, די פישטתי את העניין,
כל שמעניין אותי הוא שאוכל להישיר מבט אל המראה , זהו ככה פשוט
זו כל התורה שלי, ואני יודעת שאולי אגרור פה דברי תרעומת
ויהיו כאלו שינסו לתקן דרכי, אבל זה המבחן, האם ביום למחרת או בעוד שבוע אהיה מסוגלת להישיר מבט אל המראה.
את יודעת שאני בשלב של לפשט דברים.
כן כן
כן כן
הו מאמא!
<ופרקטיקה, שרי..? מה תמליצי?>