| התמונה לקוחה מהאתר הזה לעילוי נשמתם של: אֵלִיָּה אַיָּלָה אורפז בַּת אַיֶּלֶת ניתאי אָשֵׁר בֶּן אַיֶּלֶת טלי בַּת דָנִיּאֵלָּה פרשת דברים, הפותחת את ספר דברים הנקרא גם בשם 'משנה תורה', פותחת בתוכחה המסותרת של משה רבינו לעם ישראל. ארבעים שנה לאחר היציאה ממצרים, חמישה שבועות לפני פטירתו ורגע אחד לפני הכניסה לארץ ישראל, מסכם משה את שנות הנדודים במדבר, תוך שהוא מונה את המקומות שבהם עברו ובהם חטאו בני ישראל. משה מוכיחם בדברי רמז על החטאים השונים, על תלונותיהן הרבות, חטא עגל הזהב, מחלוקת קורח ועדתו, עבודת בעל פעור ועוד. משה מתאר איך לא יכול היה לשאת לבדו את הטורח, המשא והריב של בני ישראל וכי הוא נאלץ למנות אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים, שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת, וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת, וְשֹׁטְרִים אשר יסייעו לו לשפוט את העם בצדק, תוך נשיאה בעול ההנהגה. לאחר מכן הוא מספר על הנסיעה מֵחֹרֵב, לאחר קבלת התורה, במטרה להגיע תוך ימים מועטים אל ארץ ישראל. משה מתאר לבני ישראל, איך הם פנו אליו בבקשה לשלוח מרגלים לתור את הארץ וכיצד הוא נענה להם, אך התוצאה היתה מרה. משה מזכיר להם כיצד לא אבו לַעֲלֹת לארץ וכיצד המרו אֶת פִּי ה', על אף שה' נשא אותם בַמִּדְבָּר, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנו. משה מזכיר להם, כי בעוון המרגלים נגזר על הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה, דור המדבר (הבוגרים), שלא יראו אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר נשבע ה' לתת לאבותם, זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה ויְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן. משה מוכיחם, כי גם בו הִתְאַנַּף ה' בגללם עד שגם עליו נגזר שלא לבא אל ארץ ישראל ויְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, הוא זה שינחיל את הארץ. חטא המרגלים גרם לבני ישראל לנדוד במדבר במשך ארבעים שנה. משה מזכיר לבני ישראל כיצד הגיעו לגבול אדום, לגבול מואב ולגבול עמון וכיצד נצטוו שלא להתגרות בהם ולא לצור עליהם, כי ארצותיהן נתנו להן בירושה מאת ה'. לעומתם, מזכיר משה את סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי, שניתן בידי בני ישראל ע"י ה' כאות וסמל לתחילת הטלת פחדם ויראתם של ישראל עַל פְּנֵי הָעַמִּים, תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם, למען אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן וירגזון ויחלון מפני בני ישראל. לאחר שבני ישראל מורישים את סיחון, בא תורו של עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אשר יוצא לקראת בני ישראל לַמִּלְחָמָה, אֶדְרֶעִי. משה מספר כיצד מסר ה' את עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן ואת כל עמו בידי בני ישראל - וַנַּכֵּהוּ, עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד. לאחר מכן מספר משה על שבט ראובן ושבט גד שביקשו לנחול בעבר הירדן המזרחי. תנאי הותנה עמם, כי יזכו לרשת את עבר הירדן המזרחי, רק אם יעברו חֲלוּצִים לִפְנֵי אחיהם, בכיבוש עבר הירדן המערבי. בסיום דבריו מספר משה, כי את שרביט ההנהגה מסר בידי יְהוֹשׁוּעַ תלמידו, כאשר צווה. הוא מזכיר לבני ישראל לבטוח ולהאמין בה' ולא לפחד משאר הממלכות אשר נמצאות בעבר הירדן המערבי, כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם, הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם. ר' נחמן עוסק גם הוא במצוות התוכחה וכך הוא אומר: "אך על פי שתוכחה הוא דבר גדול, ומוטל על כל אחד מישראל להוכיח את חברו, כשרואה בו שאינו מתנהג כשורה, כמו שכתוב (ויקרא י"ט, יז'): הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ, אף על פי כן לאו כל אדם ראוי להוכיח, כמו שאמר ר' עקיבא (*כך לפי גרסתו): תמה אני אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח (מסכת ערכין, דף ט"ז ע"ב). ואם ר' עקיבא אמר זאת בדורו, כל שכן בדור הזה של עכשיו, כי כשהמוכיח אינו ראוי להוכיח, אזי לא די שאינו מועיל בתוכחתו, כי על ידי תוכחתו הוא מעורר הריח רע של המעשים הרעים ומדות רעות של האנשים שהוא מוכיחם. כמו כשמונח איזה דבר שיש לו ריח שאינו טוב, כל זמן שאין מזיזין אותו הדבר, אין מרגישין הריח רע, אבל כשמתחילין להזיז אותו הדבר, אזי מעוררין הריח רע. כמו כן ע"י תוכחה של מי שאינו ראוי להוכיח, על ידי זה מזיזין ומעוררין הריח רע של המעשים הרעים ומדות רעות של האנשים שמוכיחם ועל כן הוא מבאיש ריחם ועל ידי זה הוא מחליש את הנשמות שלהם ועל ידי זה נפסק השפע מכל העולמות התלויים באלו הנשמות" (ליקוטי מוהרן תנינא תורה ח'). ר' נחמן ממשיך ומסביר, כי תוכחתו של משה לרבינו לעומת זאת היתה בבחינת נתינת ריח טוב בעם ישראל. בפסוק הראשון משה רבינו מוכיח את ישראל, בין היתר על עשיית עגל הזהב – "וְדִי זָהָב" - פירש רש"י: "הוכיחן על העגל שעשו, בשביל רוב זהב שהיה להם". בשיר השירים נאמר:" עַד שֶׁהַמֶּלֶך בִּמְסִבּוֹ, נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ" (שיר השירים א', יב') ומסביר ר' נחמן שפסוק זה נאמר על מעשה עגל הזהב. הגמרא במסכת שבת, עוסקת בעניינם של בני ישראל מייד לאחר מעמד הר סיני ובחטא עגל הזהב. הגמרא מדמה את בני ישראל המצויים במעמד הר סיני ומייד לאחר כך בחטא עגל הזהב, ככלה המזנה בתוך חופתה. וכך אומרת הגמרא: "אמר עולא עלובה כלה מזנה בתוך חופתה, אמר רב מרי ברה דבת שמואל מאי קרא עד שהמלך במסיבו נרדי וגו' ? אמר רב ועדיין חביבותא היא גבן דכתי' נתן ולא כתב הסריח" (אמר עולא עלובה כלה מזנה בתוך חופתה, שאל רב מרי, בנה של בת שמואל, מהי כוונת הפסוק - עד שהמלך במסיבו נרדי וגו' ? אמר רב - ועדיין היא חביבה עלי, שכן כתוב נתן ולא כתוב הסריח) (שבת דף פ"ח ע"ב). ר' נחמן מסביר ע"פ הגמרא שם - "כי על ידי תוכחה של משה על מעשה העגל, הוסיף ונתן בהם ריח טוב..." (שם). ומסביר המוהרא"ש, על פי דברי רבי נחמן, שמשה רבינו כשהוכיח את עם ישראל על חטא העגל שהיה כלול לא רק מעבודה זרה אלא גם מגילוי עריות ושפיכות דמים (שמות רבה, פרשה מב, סימן א) , הוכיח אותם בלשון אהבה שאמר - `ועדיין חביבותא היא גבן`, שזה מגלה שאין יאוש בעולם כלל ואפילו שעשו כבר מה שעשו, עדיין הם חביבים לפני ה' ועדיין יש להם תקווה ואסור להם להישבר וזה נתינת ריח טוב ע"י התוכחה. ורק ע"י נתינת ריח טוב, מבטלים את הריח רע של המעשים הרעים ורק ע"י זה אפשר לקרבם עד שיעשו תשובה מאהבה. שלמה המלך, גם הוא מדריך את האדם כיצד להוכיח – "אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ, הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ" (משלי ט', ח'). השל"ה הקדוש (הרב ישעיה הלוי הורוביץ) למד מפסוק זה כלל גדול: כאשר אתה מוכיח את חברך, אל תאמר לו רק את חסרונותיו ואל תעשהו ללֵץ, כי אז - יִשְׂנָאֶךָּ, אלא אמור לו גם את מעלותיו, עשהו לחָכָם, שלפי גודל חכמתו, אין ראוי לו לנהוג בדרך שנהג ואז - יֶאֱהָבֶךּ. כשם שיש מצווה לומר דבר שנשמע, כך יש מצווה לא לומר דבר שאינו נשמע. אין כל מטרה בתוכחה עצמה כתוכחה, אלא שהיא תשמע ותגרום לשינוי באדם המקבל. התורה הקדושה אומרת לנו: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ, וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא י"ט, יז') – דהיינו שאם אין סופה של ההוכחה להישמע על ידי האדם המקבל, הרי שהמוכיח חוטא שעובר על - וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. השל"ה הקדוש בא להורות לנו את הדרך שבה התוכחה עשויה להתקבל, את הדרך שבה האדם שכלפיו הופנתה התוכחה יוכל לאהוב אותה ולקבלה ולשנות את דרכיו. במסכת אבות נאמר: "הלל אומר... ואל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" (אבות ב', ה'). ר' נתן מסביר, ע"פ דברי רש"י על הפסוק הראשון שמשה מנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפניו (לפני ה') – "כי התוכחה של משה היתה תוכחה של חסד...שאמר משה תוכחתו באופן שלא יעורר חס ושלום על ידי תוכחתו הריח רע של המעשים רעים שעשו ויחליש אותם חס ושלום... ועל כן הזכיר כל המקומות שהכעיסו לפניו, 'כל המקומות' דייקא (דווקא). כי בזה הזכיר להם זכות וחסד, כי הוא [משה רבינו] קיים אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו... ועל כן ידע שכל אלו המקומות שהכעיסו בהם לפני המקום ברוך הוא, המקומות בעצמן גרמו להם לחטוא, כי עברו במדבר מקום נחש שרף ועקרב וצמאון וכו' שהם מקום תוקף הקליפות והסטרא אחרא כידוע, והיו צריכים ללחום עם קליפות קשות ועצומות שהיו במקומות כאלו, וזה גרם להם שכמה פעמים לא יכלו לעמוד בנסיון ונכשלו במה שנכשלו... נמצא שבזה שהזכיר את המקומות דייקא שהכעיסו לפניו, בזה המציא להם זכות..." (ליקוטי הלכות,הלכות ערלה ה"ד). ממעשה ברבי ישראל בעש"ט נלמד עד כמה מסוכנת התוכחה ועד כמה צריך ללמד זכות: מעשה ברבי ישראל בעש"ט ששבת אחת שבת בעיירה אחת בווהלין, עיירה שכולה חסידים. באותה שבת הזדמן לאותה עיירה גם דרשן אחד, מאותם הדרשנים שהיו מחזרים בעיירות ומתפרנסים בדוחק מדרשותיהם. הבעש"ט שהיה משתתף בצערו של כל אחד מישראל, הלך עם חסידיו בשבת אחה"צ לשמוע את דרשתו של הדרשן. הדרשן עלה על במת בית המדרש והחל להוכיח בקול צווחה את השומעים, על שממעטים הם בלימוד התורה ועל יראת השמיים שלהם שפגומה היא מאוד ועל תפילתם, שנאמרת שלא בכוונה ולא בזמנה. הבעש"ט ששמע דברי תוכחה אלו, יצא מבית המדרש וחזר לאכסניה שלו. השומעים שראו את הבעש"ט עוזב את בית המדרש, התחילו גם הם לצאת אחד אחד, עד שהדרשן נותר לבדו. במוצאי השבת בא הדרשן בטרוניה אל הבעש"ט, על שבגללו נשאר יחידי בבית המדרש ובכך תקופח פרנסתו. עמד הבעש"ט על רגליו ובדמעות שוטפות נזף בדרשן ואמר לו: אתה שהרשית לעצמך לדבר בגנותם של ישראל ברבים, עדיין בא אתה בטרוניה ובטענה אלי? דע, כי כשאדם מישראל סובב כל ביום בשוק ומבקש פרנסה ולפנות ערב, אחרי שהוא כבר יגע ורצוץ ובידו אין עדיין פרוטה לפורטה ונזכר הוא שכמעט עבר כבר זמן המנחה, הוא נכנס לבית המדרש ומתפלל תפילה חטופה, בלי כל כוונה, מיד נעשה רעש בעולמות עליונים ומלאכים ושרפים מתכנסים מסביב לכיסא הכבוד וקוראים זה אל זה ואומרים: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". ואתה בשר ודם, מעז לבוא ולקטרג עליהם?... (עפ"י מעשה ברבי ישראל בעל שם טוב, שמחה רז). ונסיים בדברי חיזוק של ר' נתן: "וכן סובב והולך כל ספר דברים על קוטב זה, להזכיר את ישראל כל מה שהכעיסו לפניו, ואף על פי כן לא יתייאשו עצמן מן הרחמים לעולם. כי רחמיו לא כלים, כאשר ראו בעיניהם: שאף על פי שעשו את העגל, אף על פי כן לא מנע רחמיו מהם, וכן אחר שאר החטאים היטיב עמהם בחסדו עד שהם מוכנים עתה להכנס לארץ ישראל. על כן ידעו לדורות שבכל מה שיעבור עליהם עד ביאת משיח בכלל, ועל כל אחד ואחד בפרט, יהיה איך שיהיה, לעולם אל יתייאשו עצמן מן הרחמים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, ואמרו יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין. וזה שסיפר [להם משה רבינו] תפילותיו, איך התפלל והתחנן לפני השם יתברך. כמו שכתוב ואתנפל לפני ה' וכו' ואומר וכו', הכל כדי להורות לבני ישראל שיתחזקו בתפילה וצעקה להשם יתברך תמיד, כי רחמיו אינם כלים לעולם"(ליקוטי הלכות,הלכות ערלה ה"ד).
שבת שלום *"אמר ר' טרפון תמיהני אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה, אם אמר לו טול קיסם מבין עיניך, אמר לו טול קורה מבין עיניך. אמר רבי אלעזר בן עזריה תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח" (מסכת ערכין, דף ט"ז ע"ב).
|