את ץ' מכיר מהסבלות, ניו יורק, 1986. אמצע שנות העשרים של שנינו. עשרות ג'ובים של תיירות בגובה המותניים, מצבים אנושיים, תריסרי סרוויס אנטרנסס, מדרגות. מאות שעות בתיבת נח, משאית טוונטי סיקס פוטר. אלפי מדרגות, תנועה באי ההנוצץ. המחוספס.

כבר אז המלנכוליות והדיסקגרפיה, נטנו את התון. אז, הוא היה בשלב ה-טרום הסברים. אלה, הגיעו בהמשך, התפתחו, טופחו, תפחו והצטיינו, תואמים את הכשלים; יש נסיבות. מרחיב על המורכבות האישית באנווירונמנט הקיבוצי כגורם, כמאיץ וכמכריע. הפתיע אותי שהעיד על עצמו "לא אוהב מתוק". נמוך, מוצק, חזק, יפהפה – שתי טיפות פול ניומן, בגרסה העברית. סגפן. גינוני נימוס של קיבוצניק משוחרר – משהק, מגהק, מגרבץ, מתעטש ומפליץ באדיקות סוציאל דמוקרטית- ללא הבדל דת ומקום, אבחנה בעיתוי, חף ממשוא פנים או תחת, בפני מי, מורא ומעמד. והבנות, כך דֻווח לי, חולות עליו. מז'אנר מסוים לפחות. 

ככולנו, התגלגל בשנים ובמאורעות. גם להודו הגיע. הוא שהדליק אותי עליה. אקזמפלרים שכמותו מוציאים להודו ולישראלים מסוימים את המוניטין המפחיד, את תדמית התלישות ושיבוש הדעת. הם שבים להודו כאילו "בישראל כבר היינו", הבית הוא שם והגיחה היא לכאן.

אוהב אותו; חוגג את העצב אך לא משרה עצבות, את זווית ההסתכלות, הנבונות, ההומור, המלנכוליה, היושר האינטלקטואלי הבלתי מותנה במצבו הרגשי, החפות ממניירות שסביבתי מוצפת בהן – רוצה לומר, יש גינונים אך ממין אחר. בהשראתו אבחנתי שציניות היא חיווי הומוריסטי על כשל.

חיסונים להודו לא לקח. מכיוון שלא זלזל באתגרי ההגיינה שהמקום מציב, נקט בשתיית כף מים מקומיים ביום הראשון, שתיים בשני, כוס שלמה בשלישי. זהו. מחוסן. בטבעי.

יום אחד, בשעת לילה מאוחרת, כך סיפר לי ץ', בערך, כשהיה בפונָה, מצא, שאיבד את הארנק. התבאס; כן ההווה הוא העיקר, לא העיקר, שלך שלי, שלי שלי – גם אצל הרוחְניים כמה ממרכיבי הקיום הגשמיים והייתכן פחות חשובים, אצורים, אולי לא נעים להודות, בארנק.

עודו משוטט נכלם ועצוב, הגיח כלב מגזע השוטים מולו, נתן בו מבט. לא זוכר האם ועל איזה משככי תודעה היה. השאיפה לדיוק היסטורי או תקפות לוגית לא היוותה גורם מדרבן שיתגבר על מבוכת הבירור. האם היה זה משהו שהשכלתי (או בעצם בורותי) הפרמקולוגית, לא תוכל להתמודד איתו, או שהתמסטל מהפרשות קוגניטיביות של לעיסת חוויות עבר, טחינת טרנספורמציות הווה או, תקווה לעתיד טוב יותר. סביבתו עודדה ואיפשרה את שתי החלופות.

בכל אופן, סיפר, החל ביניהם, בינו לבין הכלב, כן? דיאלוג. ללא מלים. ץ' פירש את חילופי המבטים כהנחיית הכלב, שעליו ללכת בעקבותיו. בהיעדר אלטרנטיבה הלך. ץ' אחרי הכלב. בסמטאותיה המאובקות של פונה. ההולך על ארבע מוביל את ההולך לאיבוד, ל- סורפרייז סורפרייז, ארנק.

וזה, הארנק, מוטל לו על הכביש, ממתין לבעליו ככלה ביום חופתה, עם תכולתו התחובה לתוכו, בלא שחוללה.

כחילוני אדוק, כמספר וכאחד מגיבוריו, ץ' מודה בבעייתיות הסיפור. אבל אם היה תרחיש טריוויאלי, לא היה מספר לי, וממילא לא היה מובא כאן, לא כן? ולמה מלאֶה אתכם עם סיפורי הכשפים של ץ' ופונה? הוא הביא לי את המסופר כדוגמא לייחודיות, שלא לומר מכושפות המקום. ככזה- משמש פתיח לסיפור הבא, שלי.

* * * * *

ינואר 2004, העבודה, משפחה, יחסי הכוחות, הכיוונים וההעדפות מאפשרים לי להגיע לכמה שבועות להודו. לבד.

לא מתכנן דבר פרט למסגרת זמן ושני יעדים, לפי סדר חשיבות: פונה וורנסי, מסיבת  החיים והמתים; דייט עם הרוח ומסיבה עם החומר. רוצה את החוויה של המסאז' להתניות באשראם של אושו, וגם דחוף לי לחזות, להריח שריפת גוויות.

טרום ההגעה, לא יודע כמה זמן אשהה בכל מקום. גם לא היכן ממוקמים על המפה. נגיע, נמצא, נסתדר. יש כסף, ביטחון. חוויה.

כשנה לפני, בעידן הטרום קונקרטי של הנסיעה, ץ' הנחה אותי להגיע לג'רמן בייקרי.

נוחת ב-לילה במומבאי. לפנות בוקר נכנס לבייקרי. מקום המפגש שכולם מתעדכנים בהתרחשויות על קפה מחורבן ומאפים תואמים. אולי שם המקום, אולי הפופולריות בין הזרים, אי של ניקיון וביטחון- אין ניקיון ואי-בטיחות, בהמשך היה שם פיגוע.

יומיים טרם עזיבתי את פונה, נכנס לקפה בשבע ורבע, לאחר המדיטציה הדינמית של חמש. רואה אשה בשלהי ה40מים, קצת יותר מבוגרת ממני,אבל לך דע בהטיית תפישת עצמנו כצעירים יותר מהיותנו, בג'ינס ופריזורת סיקסטיז- שיער גולש מקדמת המצח לאחור ובקצהו גל חוזר משתפל מעלה. לא טרנדי מי יודע מה, אבל כמה גלימות אשראם בורדו של שוהי הקפה כן לעניין? .לא טרנדי מי יודע מה וכמה, אבל גלימות הבורדו של רוב שותי הקפה מהאשראם, כן לעניין? הקונטקסט כל כך אוורירי ומופרך, שלא מתרסקים על עכבות, ולא מתעכבים על תסרוקות. נראית כמי שבעברה היתה נאה, מאוד, והוייתה מעידה שמודעת לכך. ישובה על הספסל באדנות שאינה משתמעת לשום ישבן. קוראת. מסתכל עליה. אחוזה מכדי להיות חלק מנוף הרוחניים הפרום. מסקרנת.

דחף לא ברור לי דוחק בי להציע לה חדרי. יעני- אני, אציע, לה, חדר, שלי. שאני אציע, למישהו שלא מכיר, את החדר, שלי?

משתלט עליו. על הדחף. מה פתאום שאציע לה את החדר? מי אומר שאין לה חדר? ואם אין לה חדר, אז מה? מה לי ולה? ובכלל, מה לי ולסוגית יש-לה-אין-לה חדר? והיכן אני אהיה אם אפנה לה את החדר? מלא כרגע בפונה. מה פתאום לוקח אחריות על סדרי לינה של מישהי זרה לי? ומה היא תחשוב על 'למה אני מציע לה את החדר?' האם הפניה לא תיחשב כגרסה ההינדו-מוצ'ילרית לים-תיכונית של 'תְצְלחי לי, מה השעה?' לא המקרה, אין מצב.

היא קמה, פונה ללכת. עוברת דרכי, נועצת מבט, כאילו מבררת, 'ואתה, מר-חבייר-הסתדרות, מה יש לך להגיד?' כנותנת את הצ'אנס.

אני, מבוהל משהו, פוצה את הפה וככה כמו שהוא גם סוגר אותו. את הפה. לא משחרר הגה.

כבר שמונה ומשהו, נע לחדר. בתבוסתנותי שמח שלא פניתי אליה.

עושה סידורי שינה של מי שקם מוקדם מדיי ומגיע לו פיצוי.

מתקלח בשירותים המשותפים במסדרון- ברז תלוי מלמעלה באינטימיות סמיכה לחור החירבוניאדה.

בחדר, לפני פשיטת המגבת, שומע נקישות דלת, מלוות ב"מיסטר דיקמן" בקול גברי ובהיגוי הודי של לשון דבוקה לחיך עליון.

פותח את הדלת כדי חרך. נשאל על ידי בעל הבית עד מתי מתכוון להישאר.

"היום יום רביעי" אני עונה, "עוד שני לילות, ביום שישי, אצא".

"אם כך" אני שומע קול נשי דובר אנגלית במבטא גרמני, שפתיחת הדלת לרווחה מאשרת שאכן שייך לפראוליין מהבייקרי, "אמתין עוד יומיים עד שהחדר יתפנה." ומבארת לבעל הבית "I met this guy in the morning" ואני מוקיר אותה שנעצרת בכך.

למחרת, יום חמישי, לא רואה אותה. בשישי, שוב שבע ורבע, לאחר מדיטציית הבוקר, נכנס לג'רמן בייקרי, אחרי סדנה לילית aum רוויית אדרנלין; מעבר שנים עשר מצבים רגשיים. חזק. מעניין. מתיש. אפילו שלא באמת וממש, לא ממש מצליח להתחבר להתכנסויות הרגשיות. ה- fake it till you make it לא עובד לאשכנזי חסר האמונה, נטול האינטליגנציה הרגשית.

רואה אותה יושבת באותו מקום של לפני 48 שעות. ספונה במקומה כמי שישבניו נטועים במושב העץ ומהווים את בעליו החוקיים, אפילו אם זה, הספסל, נשא אלפים לפניה, ועוד יזדמנו לו אחוריים לרבבותיהם אחריה.

אולי מכיוון שהייתי לאחר סדנה בה כמה מההתניות הבסיסיות פוצ'פצ'ו, התקמטו משהו, נמעכו אלי כתלי תודעה, פונה אליה בלי מחשבה מכינה או ניסוח מקדים, כפנות אל מכרים ותיקים: "רוצה לספר לך משהו." מכריז.

היא מסתכלת עלי, מנידה בראשה כמאשרת שהיא בהאזנה.

"בבוקר יום רביעי" סח לה "רציתי להציע לך את החדר שלי, אבל לא היה לי האומץ לפנות." מתוודה בישירות מחוספסת, באנגליתי הבסיסית, או שמא היתה זו ישירות בסיסית באנגלית מחוספסת - כבר לא זוכר.

"אוה יה, יה", היא מאשרת בענייניות ובמבטא גרמניים, וממשיכה את הפסקה שלי בטבעיות של מי שאינו מופתע- "אני" משלימה את חלקה בסיפור "מ- 1989, כמעט כל שנה באה לפונה. תמיד מתאכסנת בחדר שלי. החדר שעכשיו אתה שוהה בו." מאבחן שנוקטת ב'אתה שוהה בו' לא ב'שלך', "אצל מיסטר (ווטשלמקולט). לפני שבועיים הגעתי לכאן. ירדתי לגואה, הקדמתי לחזור יומיים לפני התכנון המקורי, ברביעי, היום שהיינו אצלך."

"ואני בדרכי לשם, לגואה, היום" נרעש ומברר עם עצמי שאני מבין;

ה-יש מי שקושר בין היותי בחדר מסוים, שבו שהתה בעבר פרסונה אחרת דומיננטית יותר, כלפי החדר לפחות, מי שעוקב אחר לוחות הזמנים, שמתאם בין צרכים ורצונות, שמקצה סדרי עדיפויות ומתאם ביניהם, וגם שמשחק אותה בקליימקס הירואי של הצפת דחף בלתי שגרתי בהצעת חדר לזר?

האללו, ץ', אתה אתי? איפה אתה כשצריך אותך? אפשר להציע את ההתרחשות כהוכחה לקיומו של האל?

"את מבינה את צירוף המקרים?"

"יה, יה", היא משיבה נחרצות, כשאני מתרגם את האינטרפרטציה של הטקסט והטון, ל'חליק ממך, מהקשרים מופרכים, מגילויי 'תודעה רחבה' בכאילו, מהשתפכויות רוחניות ובכיינויות רגשיות. אסוף את עצמך יחד עם הדברים שלך, ופנה את החדר. שלי. עכשיו, מייד ובדיעבד'.

* * * * *

בפרידה, כמה שעות לפני שמתכנן לצאת, כשבאה לחדר, התרגשה, מינורית, כן? מהעובדה הפרקטו-קונקרטית, שנתתי לה מפתח נוסף לחדר שעדיין איחסן את חפציי. ראתה בכך הפגנת אמון מרגשת, סיבה לשינוי גישה. עד כדי כך זנחה את הקונקרטיות, שכאקט של אינטימיות אף הבהירה, שהיא בכלל לא בעניין הרוחני, לא באה לפונה לאשראם. היא באה לחברים. שוין.

פברואר 2004