כותרות TheMarker >
    ';

    האגרת השבועית של תיאטרון החדר

    פורום היוצרים של תיאטרון החדר

    ארכיון

    0

    השבועית, 07.08.08

    0 תגובות   יום שישי , 8/8/08, 15:38
     

    אמיר אוריין - תיאטרון החדר


    משחק ובימוי

    הקורסים השנתיים של תיאטרון החדר

    תכנית שנתית ודו-שנתית

    ההרשמה עכשיו - טל': 03-5171818

    דוא"ל: orian01@bezeqint.net?subject=PROSPECT2ME


    "נו-אקסיט"
    ("חובה קלאסית לראות!")

    שלי גורל, אבי גיבסון בר-אל, עמירם שניר, רותם זיו.
    מוצ"ש, 20:30 בתיאטרון החדר תל-אביב.
    רק בהזמנה טלפונית (!) : 03-5171818.
    הצגת הבכורה התקיימה בשנת 2002.


    בקרוב: "הדיבוק בחדר" - טרגי-קומדיה אפלה...


    באיגרת זו:


    שיטת אוריין

    פרשת השבוע: דברים

    מונו-דיא 2008 - לקט 1


    מאיה הובני שטיינמן: אמרת

    מיכאלה למדן: הייקו

    מולי ש' אנצ'ל: מְקוֹר הַחֲשֵׁכָה

    מירה אלפרן: מרחתי אודם

    אסנת בינה: אצלנו האנחה פרוגרסיבית 4

    אילון בראל: פינתו, הפסקתי לעשן

    שאול דישי: פינתו

    אלי יזרעאלי: ומה על פינתי?


    תודה!


    לחברי קבוצות המשחק והמנחים בתיאטרון החדר על "מונו-דיא 2008"


    הייתם נפלאים!


    יום ג', 5.8.08, 20:30 בחדר 

    שיטת אוריין המעגל הפתוח

    החופש ליצור


    ר. נכנס לבמה.

    - "לפני מספר חודשים עמדתי על הבמה בפני קהל ודיברתי על עצמי במשך שעה וחצי. שעה וחצי! הייתי מאושר. הרגשתי חופש אמיתי. מאז לא הצלחתי לשחזר את החוויה הזאת. אני רוצה לחוות שוב את החופש האמיתי הזה".


    המנחה שאול את עצמו מהו החופש האמיתי הזה שהשחקן מדבר עליו. אחר-כך הוא אומר:


    - "אני מבין שאתה מחפש את החופש הבימתי השלם והקבוע. נראה מה אפשר לעשות. כל הבמה שלך. אתה יכול לעשות בה כל מה שאתה רוצה ובלבד שלא תפגע בשלומו ורווחתו של הזולת, או בריהוט שסביבך. ודאי תסכים איתי שפגיעה כזאת לא יכולה להיכלל במושג חופש".


    - "כן".

    השחקן עומד במרכז הבמה. דממה. מעביר מבטו על פני הנוכחים. שחקנים רבים שנמצאים על הבמה ללא הנחיית בימוי מסוימת, נוהגים לעשות כך. הם מבקשים למצוא את עצמם בקהל. אחר-כך הם מבקשים למצוא את עצמם בתוך עצמם. השחקן עוצם עיניים. זמן מה עובר. השחקן מביט במנחה.

    - "מה קורה?"

    - "אני לא יודע מה לעשות. שום דבר לא קורה. אני יכול לדבר, לשחק, לשיר, לרקוד, אבל עכשיו כל זה נראה לי לא נכון. יש לי מחסום. אלוהים שם לי מחסום בגוף".

    - "אלוהים לא שם שום מחסום בגוף שלך. אתה הוא זה המציב את המחסום. אלוהים נותן את הבחירה בין טוב לרע ואומר לך "ובחרת בחיים!" מהי הבחירה הזאת, אם לא תיקון מצבך ותיקון מצבו של האדם. אלה החיים ואפשר ששם נמצא החופש ליצור. החופש שמחוץ לכבלי קהל, פרסום וכסף. אבל ברגע זה יש בך מחסום. המחסום הוא הדבר שקורה עכשיו. תן ביטוי למחסום".

    השחקן נראה אובד עצות. לאחר רגע גופו מתקשח והולך. הוא מכווץ את כפות ידיו לאגרופים. הנוכחים בחדר מרותקים אל עוצמת הפעולה של השחקן.

    - "אני מתכווץ... אני מכווץ... כל הגוף שלי מכווץ מרוב מאמץ... אני כפוף... נעשה קטן... קטנצ'יק... רק נקודה... אני נקודה קטנה ולא חשובה... זה כואב... זה כל כך כואב... לא בגוף, בנשמה... אני לא יכול יותר... אני חייב להפסיק את הכאב הזה... אם לא אפסיק עכשיו, אני אתפוצץ... אני ממשיך... אני לא מתפוצץ... משהו קורה לי. הגוף שלי מתרומם מעצמו... אני זקוף... הידיים שלי נפרשות לצדדים... אני נושם... אני חש הקלה עצומה. אפילו אושר... "
     

    השחקן עוצר. מביט במנחה.

    - "עכשיו אני יכול לצאת מהבמה. אבל זה לא החופש שחשתי אז על במה מול האנשים ההם".
    - "מה שחשת אז כחופש, היה אשליה של חופש. חשת את העניין שהם מגלים בך וזה היה נעים מאד. רצית לרצות את הקהל שלך והצלחת לעשות זאת וגם זה היה נעים מאד. היית שבוי בתוך ההצלחה שלך. הקהל שלך רצה בך ואתה נתת לו את עצמך. מחר הוא ירצה עוד מאותו חומר ומחרתיים עוד, עד שישבע ממך וישליכך ככלי אין חפץ בו. הצלחה הייתה שם והיא זמנית. חופש הוא דבר שאין למצוא אותו בקהל שלך, אלא בך. טעמת משהו ממנו ואתה רואה שלפעמים הוא כרוך בסבל. אבל הסבל הזה הוא הדרמה של חייך ואם אתה נותן לו ביטוי הוא משתחרר מתוכך ונעלם והופך ליצירה מתקנת. אז אתה טועם טעם של חופש".

    "אל תתאמץ שמשהו "יצליח" לך. עשה שמשהו יקרה.

    אם אתה מאותם יוצרים המאמינים לא רק בכישרון שלהם אלא גם באפשרות לתיקון מצבו של האדם, כי אז, בהמשך הדרך, הדבר יקרה".

    (לקריאה נוספת: אוריין אמיר. המעגל הפתוח. תל-אביב: ספרית פועלים, 1998, עמ' 94)



    פרשת השבוע: דברים

    (קטע. הערות השוליים, בעיקרן מראי מקום, הוצאו, על מנת להקל על הקריאה)

    44. דברים: דברים א' - ג' 22

    "אלה הדברים אשר דיבר משה אל-כל-ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה, מול סוּף, בין-פארן ובין-תֹפל ולבן וחצרֹת ודי זהב".

    הפטרת השבוע: ישעיה א'. קטע שראוי לתת עליו את הדעת בכל עת: ישעיה פרק א' 10 - 17:
    "שמעו דבר-יהוה קציני סדום, האזינו תורת אלוהינו עם עמורה. למה-לי רוב-זבחיכם יאמר יהוה, שבעתי עולות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי".

    לכאורה עוסקים פסוקים אלו בתוכחת הצביעות הדתית בבית המקדש בירושלים, אבל משמעותם אנושית אוניברסלית. לא על עצם קיומו של הפולחן הדתי יוצא זעמו של הנביא, אלא על השחיתות האישית והציבורית הסותרת את עקרונות המוסר שעליהם מושתת הפולחן. האירוע האמנותי והפולחן הדתי, הם כלים לטיהור האדם מסבל ותוקפנות, ומיועדים להביא אותו למחוזות של סובלנות ואהבה.

    אבל אם התנהגות האדם מחוץ לתחום האירוע האמנותי או הדתי, סותרת עקרונות מוסר אלו, הריהי מבטלת את תוקפם והופכת אותם למס שפתיים חיצוני, מצוות אנשים מלומדה. מכאן נובעים דברי הנביא. אדם חייב לבדוק את עצמו, ביחס שהוא מקיים, בין התנהגותו בתחום הפולחן, לבין מה שהוא עושה מחוץ לתחומו.

    אם אדם נכנס לתחום האירוע הדתי, מתפלל לאלוהיו ומקבל בחסידות את עקרונות המוסר המובעים בתפילה, ואחר כך יוצא מבית התפילה ומדכא את זולתו, הרי הוא כמי שאישיותו חצויה, שסועה ופגומה. תהום נפשית פעורה אצלו, בין ההתנהגות בתחום הפולחן להתנהגות שמחוצה לו. פגימה כזאת יש לה השפעה רחבה בתחומי רבים של החיים.

    אדם ההולך לתיאטרון לראות הצגה העוסקת בדיכויו של אדם, מזדהה עם המדוכא וכואב את כאבו, ואחר-כך יוצא משם ומדכא את זולתו, אישיותו פגומה באותו האופן. יש אומרים שרוב בני האדם נוהגים כך: בבית התפילה או באולם התיאטרון הם מתרגשים ממעשי העוולה ומזדהים עם המדוכא, אבל בצאתם משם הם אדישים לגורל הזולת. אבל התברר שאצל רוב בני האדם מוטבעות גם תכונות של אמפטיה, הבנת הזולת, שיתוף פעולה ואחווה, כלומר, הם עשויים להיות אמפטיים לזולתם גם מחוץ לתחום האירוע הדתי או האמנותי.

    אבל שיתוף פעולה זה יש לו שני פנים. אם פני החברה נוטים לאדישות ולדיכוי החלש, הפולחנים האמנותיים והדתיים יוכלו אז רק לסמן את כיוונו של התיקון, אבל לא לכפות את מימושו. אבל בכל מקרה, מה שמקובל על רוב בני האדם אינו יכול לשמש עילה לדיכוי. בנצרות ניתנת מחילה לעבריין, לאחר שמילא את מצוות הוידוי והחרטה. היהדות איננה מסתפקת בכך. היא מבקשת לתקן את דרכיו של האדם במעשיו שלאחר הטקס הרשמי של הווידוי והחרטה. דוגמא לזה הוא יום הכיפורים, המכפר על עברות שבין אדם למקום, אבל אינו מכפר על עברות שבין אדם לחברו.


    (אמיר אוריין, קטע מתוך "פרשת השבוע", תיאטרון החדר)


     
    מונו-דיא 2008 - לקט 1

    ביום ג', 5.8.08, בשעה 20:30, התקיימה על גג החדר בתל-אביב "מונו-דיא 2008"

    - ערב מונולוגים ודיאלוגים של בוגרי  משחק ובימוי בתיאטרון החדר.

    כתבו וביימו חברי קבוצת המנחים. משתתפים חברי קבוצות המשחק.

    השתתפו: (לפי א"ב): 
    אדוה לוי, אורה גורפיין, אורית נהון, איריס הרפז, איתמר נצר, אליהו אלקובי, בארי קורין, הלנה קושניר, חגית לויא, חמוטל גור, טלי זבילביץ, יוסי טל טייב, יניב מויאל, ליאורה סיקלאי, לילך ברנע, מורן אייזנשטיין, מירה אלפרן, אילן רובק, נועה שקד, ניצן אמיתי, עמירם שניר, ענת בייתמן, רחל מנדלסון, רן בן עזרא, שרון בורשטיין, שרון שלומי.

    בכל שבוע נביא לקט מתוך הטקסט של הערב.
    ~~~~~~~~~~~~~~

    מלכה

    כתב וביים: יוסי טל טייב. משחק: מורן אייזנשטיין, אלי אלקובי,

    - אני שמחה שבאתם. אני נראית לכם פשוטה אולי, אין לי כתר, אין לי שרביט, לא גלימה ולא כסא מלכות. אבל אני מלכה. ויש לי נתינים. מיליונים. והם אוהבים אותי, כשהם נמצאים לידי הם מרגישים כאילו בחלום, אני נוגעת להם בנקודות שאפילו האישה החוקית שלהם לא מכירה, והם אוהבים את זה. גם אם היא נמצאת לידם כשזה קורה, היא לא מקנאה, אפילו לא קצת. להיפך, זה מדליק אותה. גם היא נתינה שלי. היא הייתה רוצה להיות כמוני. היא הייתה מתחלפת איתי בשנייה, אבל היא לא יכולה. היא מנסה אבל היא לא יכולה. הילדים שלהם מפנטזים עלי בלילה. אני נמצאת להם כל הזמן בראש. הם עסוקים בי בכל רגע. לפעמים, דווקא ברגע הכי לא מתאים, אני באה. והם מתים על זה. זה מרגש אותם.

    סלח לי אדוני, אתה, כן, איך קוראים לך?... 

    - אלי.

    - ובן כמה אתה אם אפשר לשאול?... 

    - שלושים.


    - אתה גר פה בתל אביב?...
     

    - כן.


    - באיזה רחוב?...

    - הירדן.

    - מספר הבית?...

    - שבע.

    - קומה?...
     

    - שלישית.

    - מספר הדירה?...

    - תשע.

    - מעלית?...


    - אין.

    - גינה?...

    - אין.

    - אפשר לראות את המפתח לבית?... 

    - כן, הנה.

    - אתה יכול לתת לי אותו?...

    (הוא מוסר לה את המפתח)

    - תודה. אתה יכול לשבת.

    הנתינים שלי מוכנים למסור לי כל פרט מהחיים שלהם כי הם שייכים לי. הם מעריצים אותי, אני המחשבות שלהם, הרצונות שלהם, כל מה שהם חושקים להיות. הם חשופים בפניי והם אפילו לא יודעים זאת.

    ככה זה, אני יפה, אני קורנת, אני מפליצה נצנצים.

    אתם אוהבים את זה, נכון?

    אני לא.

    בלילה, כשאתם הולכים לישון, אל תטרחו לנעול את הדלת, המפתחות שלכם כבר אצלי.
    ~~~~~~~~~~~~~~

    תפקיד קטן

    כתבה וביימה: אדוה לוי-גושן. משחק: אלה סלומון.

    (השחקנית מתפרצת לבמה בצעקה ומיד עוברת לדיבור רך. במהלך הקטע היא עוברת מדיבור רך ומתנצל לעצמה גבוהה, ולקראת סוף הקטע חוזרת לדיבור מתנצל עם שמץ של תקווה.)

    די !

    סליחה, אני מתנצלת שאני מתפרצת ככה לבמה. אני לא ממש רגילה לעמוד ככה במרכז, אבל על זה בדיוק רציתי להגיד משהו.

    לאחרונה אני מרגישה, ובאופן ברור יותר, שבהצגה הזאת קיבלתי תפקיד קטן, ממש דמות שוליים, לא ממש חשובה. טוב, גם אני מכירה את המשפט הזה "שאין תפקידים קטנים" וכל הבולשיט הזה. אבל בכל זאת! לא לצריך להגזים! עשרים ושתיים מילים?! מה זה?! כן, ספרתי. בטח שספרתי. איך אפשר שלא? נכנסת לבמה, עשרים ושתיים מילים, וזהו?


    ככה? עומדת בצד. חיוורת. בצללים. בסוף ההצגה אף אחד לא יזכור אותי. למה?


    אני חולמת על תפקידים גדולים, ענקיים. אני חולמת על תפקיד שלא יימחה מההיסטוריה, מהזיכרון האנושי. תפקיד מפעים, מטלטל, מערבל חושים, מופת, מיתוס. אני מיתוס. ויש לי יכולות! אני מתאמנת שנים.

    יכולתי בקלות לגלם את חנה סנש, מין אישה לוחמנית
     

    (שרה): "אשרי הגפרור שהצית להבה...", "אלי, אלי, שלא יגמר...".

    אפילו משהו קצת יותר רך אבל עוצמתי: ממה תרזה. לחמול, לב פתוח


    (שירת כנסיה, טיפול בחולים): "אוי ג'יזס".

    לא רע, מה?


    או מרלין מונרו (מציגה תנוחות) בלונד, אור מצלמות, מסונוורת, מסנוורת, זוהרת, מסוחררת...


    או אפילו גורו, זה בסדר, גורואית או גורה.


    ותודו שאני מוכשרת. הייתי יכולה לגלם דמויות כאלה. מי שחושב שלא, שירים את היד, אבל שיידע שיש לי מלא בעיות עם הדימוי.

    ועכשיו מה? אחרי ההצגה יכבו האורות ולא ישאר שום פירור זיכרון, ככה! כמו אבק בקרני שמש. נעלם.

    ואז, אחרי שנים של לימודים וסדנאות ואודישנים ותפקידים קטנים, מה נשאר לי בקורות-חיים שלי? מה בסך הכל עשיתי? סתם עוד אישה מתוסכלת? התחתנתי, גידלתי ילדים, אהבתי קצת, צחקתי קצת, בכיתי. זהו? אני רוצה להשאיר שריטה בהיסטוריה. בפלנטה. ביקום. שידעו שהייתי, ועשיתי דברים. שיזכרו אותי. שיידעו!!

    ואף אחד לא יזכור אותי.

    ריבונו של עולם, אתה שבראת את ההצגה הגדולה מכולן, שצובע שמיים באורות וצבעים, שבראת את הדמויות הכי מרתקות בהיסטוריה ואת הדרמות הכי מדהימות ביקום, שאין דומה להן, לא יכולת לתת לי איזה תפקיד קצת יותר גדול? ולא ניצבת? ועכשיו? כשארד מהבמה, ואחכה מאחורי הקלעים בשקט, בחושך, עד לפעם הבאה, מי יזכור אותי?

    בבקשה, תנו לי צ'אנס.



    מאיה הובני-שטיינמן: אמרת


    אמרת.


    אמרת שזה נפלא לעיין אותנו. לפרטים

    בדידים, משתוקקים להתאחד

    אמרת שזה נפלא לעיין אותנו , לספר מה

    מתוקה אהבתך לי כאהבת נשים

    להתמוגג בגופך גבישית טהורה, לדעת שיופי כזה מיום היוולדי

    אמרת כי נפלא לאיין אותנו, במזל טוב מוארים כמו נרות יומהולדת

    מתאווים לעוגה השלמה, וככל שנביע יותר משאלה

    כך תכבה במהרה את


    האש שאיש לא יראה.

    (מאיה הובני-שטיינמן)


    בס"ד

    מיכאלה למדן: הייקו


    *
    חדוות הימים היא דרך 
    הערפל הכבד  
    הופך ירח
    וצליל התפוז לעסיס פעמונים

    *
    ראי השמים משתקף
    בפנים  רגועות של ים
    בננת הסהר נקראת לבוא

    *
    בעוד צעדי הים נקראים לביבשה
    אשה יושבת
    מחכה

    *
    בקצה חיוך אשה
    ממתינה
    כמו מפתח לבית 

    *
    החלב ממתין בכד
    הוא מחכה לתינוק שיוולד
    ולאם שתתמלא ברחמים

    *
    הרוח והשמש והמים
    יודעים להיות מה שנדרש
    ולשמור סוד

    *
    אתמול ידעתי ללכת
    היום אני יודעת לרוץ
    מחר אדע לשכוח

    *
    בקצה חיוך אשה
    בפיה מפתח והיא
    פותחת וסוגרת

    *
    ההמתנה היא כמו סד
    המחזיק את האברים

    לפי מידה

    *
    ההמתנה היא כמו רוח
    אין במה להחזיק
    רק לחכות שתעבור  

    (מיכאלה למדן)



    מולי ש' אנצ'ל: מְקוֹר הַחֲשֵׁכָה

    בַּמָּקוֹם בּוֹ בּוֹעֶרֶת הָאֵשׁ יֵשׁ מֵאַיִן

    מִצְטוֹפְפוֹת קַרְנֵי הָאוֹר לְחֹמֶר

    שָׁם נִקְוִים דְּמֵיהֶם שֶׁל הַשְּׂרָפִים
     

    שֶׁאֱלֹהִים מָאַס בָּהֶם


    הַשְּׂרָפִים שֶׁחָשְׁבוּ שֶׁהֵם אַלְמוֹתִיִּים

    קְדֵרַת עֲנָק שֶׁל אֵשׁ אוֹר וְתוֹכָחָה

    מְקוֹר הַחֲשֵׁכָה


    (מולי ש' אנצ'ל ז"ל, "חיוך מן השמש" היוצא לאור בימים אלו.
    העברה: אורה אנצ'ל נחמה)




    מירה אלפרן: מרחתי אודם


    מָרַחְתִּי אֹדֶם

    עַל שְׂפָתַי,


    לָבַשְׁתִּי


    תַּחְתּוֹנִים וַחֲזִיָּה חֲגִיגִיִּים

    אֲדֻמִּים

    מִתָּחָרָה.

    הָלַכְתִּי לְ"שְׁבוּעַ הַסֵּפֶר"

    לִקְנוֹת הֲמוֹן סְפָרִים,

    סִפְרֵי שִׁירָה,

    סְפָרִים שֶׁכָּתַבְתָּ,

    סְפָרִים שֶׁל מוֹצִיא לָאוֹר

    סְפֶּצִיפִי.


    חָזַרְתִּי מְזִיעָה,

    כִּמְעַט גּוֹסֶסֶת

    בְּקֹשִׁי הִצְלַחְתִּי

    לְהִכָּנֵס לַבַּיִת.


    נִשְׁכַּבְתִּי עַל הַמִּטָּה
     

    מִתְנַשֶּׁמֶת,

    מְהַרְהֶרֶת.


    אַט אַט הִתְפַּשַּׁטְתִּי

    וְהִתְחַלְתִּי

    לִקְרֹא וְלִקְרֹא

    וְלִקְרֹא

    עַד שֶׁנִּרְדַּמְתִּי

    לְצַד הָאַהֲבָה הַגְּדוֹלָה שֶׁלִּי.
     

    זֶה הָיָה בְּיוֹם
     

    קַיִץ חַם.



    © מירה אלפרן

    פרחים אדומים בחזה, הוצאת רימונים



    אסנת בינה: אצלנו האנחה פרוגרסיבית 4
    (יומנה של מוכרת ספרים)

    חלק ד'

    אוי. אוי ואבוי. אני כנראה סקסיסטית, שובניסטית ואנטי-פמינסטית. מהיום אהגה שעות ארוכות בכתבי דה-בובואר ואשקה עצי תמר רק ממין נקבה. אני אחבק עגבניות ואקצוץ מלפפונים, אני אקעקע על יד ימיני את המילים "לא אשכחך אחותי".

    אבל עד שאחזור בתשובה שלמה כדאי לומר שהמוכרים בחנות הזו שבצפון צפון העיר, המוכרים הם מוכרות. המנהל הוא מנהלת. אחראי האזור הוא אחראית. המנכ"ל - מנכ"לית.

    והקונים?

    רבים מהקונים הם אכן קונות. מחקר בלתי תלוי העלה מסקנה מעניינת: בנויירוזת הצריכה לקו בחנות זו בעיקר נשים.

    הגברים-קונים מתפקדים בחנות בצורה מהירה יותר. "תני לי ג'ון גרישם אחד ואת -על מה קופצים שימפנזים זקנים-?". הם פחות ממוקדי הנחה, פתק החלפה ועטיפה. פחות אבל גם.

    אני בטוחה שגם הגברים לוקים בנויירוזת צריכה. זו מן הסתם מתבטאת באתרים אחרים. אפשרויות שחולפות במוחי הן, לדוגמא: חנויות אלקטרוניקה, אולם התצוגה של אאודי, רחוב החלונות האדומים, אמסטרדם, הולנד ושדרות הר-ציון, תל אביב, ישראל.

    ובחזרה אלינו, בנות האדם.

    ביקור המנכ"לית בחנות דווח לי כסער עז שלאחריו נסחפו אל החוף תובנות עמוקות כמו:  "צריך ליישר את השלטים הירוקים" ו"שימו מיד וילון בכניסה למחסן. שלא יראו כאן בלגן".

    המנכ"לית הזו, שהיא בולדוזר תותחי, כפי שכבר דיווחה כאן חברתה, תיקח את כולנו גבוה, גבוה. הספרים ייערמו, המכירות יעלו ושכר העובדות?

    הוא ינסוק אל על, רזה, קליל, שקוף כמעט.

    מטושטש, אדיב ועייף הוא ירחף באטמוספירה נטולת חמצן. 

    קונות, מוכרות, מעבידות, מנהלות.

    מתפצלות אל תוך מנהרת התודעה המנכרת את זו שממולך.

    מלהגות ססמאות רצוצות, מדחיקות מועקות משותפות.

    עוטות את שימלת הצריכה ומחניקות צרחה שאולי תפתח להן גרון מודלק ומהוסה.

    כולנו כאן בחנות הפאסט-בוק שוחות בשמן עמוק, שדואג לגרז את מערכת הכוחות הקשיחה, הדורסנית, הנצלנית.

    ואין רעש בכלל, רק מחנק.


    ביום שסורבתי להעלאה(?) לא אמרתי דבר.

    הבטתי במנהלת.

    מאחורי מראית העין שלה כבשר ודם השתררה שממה מבוהלת.

    תקתוק עמום נשמע בחלל.

    (אסנת בינה)



    אילון בראל: פינתו, הפסקתי לעשן
     

    הפסקתי לעשן...

    פופפפפ, לא זמן טוב להפסיק לעשן, כל המתח הזה , האיראנים יפתחו או לא יפתחו, חמאס, פתח, סוריה, הבורסה העולמית, כוכב נולד. לא זמן טוב להפסיק לעשן, ממש לא. סיגריות נראות לי מאוד טוב כרגע. כל סיגריה נראית כאילו היא פאקינג גולגלה על ידי אלוהים והודבקה עם מיצי הכוס של בר רפאלי.

    אאאאחחח (נשימת אנחה) 
     

     אני מכיר עוד מישהו שמת לסיגריה - ראש הממשלה. חחח, "אוי, מה אסור היה לי לקחת מעטפות מלאות בכסף? נו באמת, על תהיו קטנוניים. אשתי ציירת. הבת שלי שמאלנית לסבית. אנחנו בית ליברלי!  זה לא יכול להיות שאני גנב, כי זה אומר שעברתי על החוק ואני הוא החוק! פאק אני מת לסיגריה..."  נקרעתי מצחוק כשראיתי אותו בלוויה של טומי לפיד. הבנזונה עומד שם ובוכה וממלמל "טומי, טומי", אבל בלב הוא חושב "אהוד, אהוד, איך איך יא אהוד". שקרן וגנב ושום סוללה של עורכי דין חלקלקי לשון לא תשכנע אותי אחרת.  אני רואה את הפשיסט הזה ואני חושב על או ג'יי סימפסון עומד בבית המשפט - וכווווללללםםםםםם יודעים שהוא רצח את אישתו... כולם. ילדים עיוורים בני שלוש הסתובבו באל איי "מממ, כן, כן, הוא רצח אותה. בטוח". כולם. אפילו אמאשלו. 


     עורך הדין שלו פונה אליו ומבקש ממנו ללבוש את הכפפה ספוגת הדם והכפפה לא עולה לו על היד. עורך הדין מסתובב למושבעים ואומר: "אם הכפפה לא מתאימה..." המושבעים מהנהנים ואולם בית המשפט מתמלא בריח של גופרית וקולות עיזים. ברור שהכפפה לא מתאימה. הדם שנקרש כיווץ את הבד! המצלמה חותכת ללוחיות הרישוי של עורך הדין. חיוך צחור מרוח על פניו. 666 זה המספר והוא נעלם אל השקיעה.

    משה קצב. 

     עכשיו, זה לא שאני שונא את משה קצב. לא, ממש לא. זה גם לא משהו אישי - לא, לא.  אני פשוט חושב שהוא משרתו ועושה דברו של נסיך האופל - הלל בן שחר.

    אשמדאי.

     נפשו שחורה כזפת ובני קרביו מלאים בזרע החם והצמיגי של  השטן, אותו הוא לוגם כדרך קבע. כי כבוד הנשיא לשעבר צריך למצוץ לשטן הרבה - אבל הרבה, כדי לעשות את מה שהוא עושה ולהתחמק מעונש.

    והוא לא לבד, לא, לא. אל מול דלתו של אשמדאי בן תיש משתרך תור ארוך ואל התור הזה הצטרף קצב עוד בצעירותו..."בוא משה, סגור את הדלת, חיכיתי לך. אז אני רואה פה בטופס שמילאת שאתה רוצה כוח ממון ושררה. מממ, כתוב פה שאתה אוהב נערות צעירות, אבל אתה נמוך, טיפש ובעל תסביך רדיפה. מממ.. אני חושב שאני יכול לעזור לך משה". נחיריו של לוציפר מתרחבים, ידו יורדת לרוכסן מכנסיו וזין עבה נופל אל בין רגלי התיש שלו. בקול מהדהד הוא פוקד על משה:

    "רד על הברכיים ומצוץ לי את הזין משה - מצוץ לי, בעל זבוב, את הזין העבה והמחוספס שלי, כן בדיוק ככה, כן, אההההה, ילד טוב משה, עמוק, עמוק. כן, משה, אני אהפוך אותך לאיש חזק משה. המסדרונות ירעדו כשאתה תעבור, וכולם יאהבו אותך משה, כולם, גם האשכנזים. אני אוריד ואנמיך את הרף הציבורי, אני אסנוור את עיניהם והם יחשבו שאתה חכם וכריזמטי, כככןןן משה, עמוק, עמוק, נשים יפלו לרגליך, משה, ואלה שלא יפלו אתה תוכל לקחת בכוח ובעורמה משה ואיש לא יעמוד בדרכך ועוד יתנו לך משרד ומכוניות ומזכירות ופנסיה יפה, כן כן כן כן כן !!!!! ררררררררררררההההההההההההה!" נהמה עמוקה, וריח גופרית וכבוד הנשיא לשעבר, אז רק בתחילת דרכו, בולע ובולע את השפיך החם השחור והצמיגי של השטן ועיניו נוצצות והוא בוכה משמחה.

    "טוב, צא משה, ותקרא לבא אחריך... אההה, גדי סוקניק, בוא, כנס, חיכיתי לך..."


    אילון בראל


    שאול דישי: פינתו

    עוד קול/ות מן השוק היפואי

    הלכתי -

    והבאתי מן השוק
    שיר בחצי/מחיר.

    "קול יום שאני קם - זה טוב,
    קול יום שאני קם - אני שמח."

    אני ממש / אבל ממש
    לא מצפה לדבר נוסף
    אפילו לא לחצי/מחיר

    במחיר/כלום.

    2008-08-01   שאול דישי  ©  קול הזכויות שמורות.


    אלי יזרעאלי ומה על פינתי?

    ומה על פינתי
    דש דישי לבדו

    ואת הזיכרונות
    וגם הזיכיונות לצדו

    וגם הרעם ביום בהיר


    גם אני המתרוצץ בעיר
    והופך כל מקום הגון
    לשטח הפקר

    מתהולל, משתלח
    אינו חדל להשתכר

    כי דישי, איפה הקיבוץ?
    מדוע לא שלחת באותה הזדמנות
    גם את התגובות
    לרשימותיך - מעשה אמנות?
    ואמנם
    בבניין לנו - אין
    את הקומה
    של שנינו.

    31.7.2008, אלי יזרעאלי, (c) קול הזיכרונות והביזיונות שמורים.


    עד כאן קטעים מהאיגרת השבועית, 07.08.2008.
    לקבלת האיגרת המלאה: orian01@bezeqint.net   





     


    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה