שנה וקצת אחרי שיצאתי למסע שלי לתוך עצמי, אחרי תקופה שהתמסרתי לצד הקיצוני של הרגשות, יכולתי להתבונן במראה ולראות אותי. 16 חודשים שהחלו אחרי ליל גשם ארור ובוקר אפור ולח שהביא עימו חיים חדשים, אני נטו בלי האיש שחשבתי שאזדקן לצידו. החושים שלי נפרדו ממנו, כל אחד בקצב אחר. החושים הישירים סימנו באותות כאב מידיים. הריח שלו שיגע אותי, דבוק לכלי המיטה, לרהיטים, לקירות, למגבות. החיה השורדת שבי התרוממה ממיני והכניסה הכל לכביסה. למחוק. לא להתייסר, יהיה קשה גם ככה. הגוף כאב, העור צרב, השרירים התכווצו, המחשבות לא הרשו לעצמן לחדול. המציאות התרחשה מהר, ואני מצאתי עצמי נגררת אחריה לתוך חיים חדשים. רבע מזמן ההחלמה הוקדש להגדרת עצמי מחדש. היינו שניים שהפכו אחד, מעורבבים אחד בשני ועכשיו מי אני בבודדת?

בלילה שבין קיץ לחורף, מקשיבה לרחשי הרחוב מבעד לתריסים הסמי מוגפים ניסיתי להבין איך ומה ומתי הכל קרה. תופרת מילה למילה מספרת לעצמי את העלילה מנקודת האמצע, הרגע שבו יכולתי להכיל שקט ולכתוב הגיע.    

משפטים שנאמרו על ידי זרים נחקקו, האירו את הסיפור מזווית אחרת, רגעים קטנים שבהם נבטתי מחדש, שיחות אקראיות שגילו כמתוות דרך. מפגשים בלתי אפשריים על ציר זמן שונה התאחדו לרגע. עכשיו שנה וקצת אחרי אני יכולה ללבוש את עצמי מחדש ולצאת.

מנהלת חשבון נפש ששם שש שנות זוגיות מול מי שהפכתי להיות עכשיו, שנה וקצת אחרי, אני מהססת לרגע, כאילו העצמות מחפשות את המקום המתאים להן בתוך הגוף. כל החברים החדשים, תחומי העניין, הלימודים והקריירה. כמעט הכל נעצר. שש שנים בהן הזנחתי אותי פוגשות אותי היום ושואלות למה וויתרתי ואיפה הייתי כל השנים? מול כל מה שיש לי היום אני שמה אותו על המוזנים. למרות הבגידה, הכאב והחידלון אני מתקשה להכריע מה שוקל יותר, מה חשוב יותר, היכן אני הכי מאושרת?   

אז, הנה אני מתחילה, מתחילה מהאמצע, זה תמיד האמצע. האמצע זה עכשיו, כאן, המקום הזה שאני עומדת, יושבת, אוכלת ונושמת בו, ההווה המתמשך הזה שקוראים לו חיים. חצי שנה שאני בכל האמצעים שלי לבד. קמה בבוקר - לבד, הולכת לישון לרוב, לבד. האמת, לא כל כך רע, הלבד הזה, אולי זה יותר ממוקד, להיות לבד לבד, הרבה יותר כואב להיות לבד ביחד.

להתגרש אחרי 6

יום שלישי, חורף, בעלי היקר דאז, שהיה אז, האמצע החיים שלנו, ביקש ממני לפגוש אותו לארוחת ערב בחוץ. השמיים נפתחו על תל אביב ולי היה כובע, לקוחה נתנה לי אחרי טיפול, כובע אפור יפה מבננה ריפבליק. אבל לפני האז של הערב, התרחשו עוד כמה דברים. זוג מגפים שדיבר אלי כל החורף מהחלון ראווה בדיזנגוף נכנס לסייל. אם יש משהו שעושה אותי מאושרת זה מגפיים בסייל. אישה ממוצעת שכמותי, מידה 37, מה עוזר לה הסייל. אבל יש ימים שהעולם שולח נחמות אפילו לפני שאנו יודעים על מה. המוכרת בחנות נתנה בי מבט של 'בך שווה להשקיע', כמה טלפונים ובחנות אי שם רחוק מתל אביב נמצא זוג אחרון במידה שלי. כאות הוקרה מיד נרכש עוד זוג. הנה אני, בצהרי היום, ועוד שני זוגות מגפיים חדשים בהמתנה ליום שני הבא שיגיעו לתל אביב, אחד מהדרום ואחד משפלת החוף. זה היום שלי חשבתי לעצמי. ואולי לא?