הבוקר, עת יצאתי לטיול עם כלבתי, ישבתי על ספסל וחשבתי (אלק ישבתי על ספסל, בימינו כבר לא יושבים על ספסלים אבל זה מתאים לסיפור).

לעצמי חשבתי... 'למה אנשים כבר לא יושבים על ספסלים?', אינני מתכוון לקשישים ולכלבות הנחייה הפיליפיניות שלהם, אלא לאנשים 'רגילים'. אני גם לא מתכוון לישיבה בצוותא. אני מדבר על ישיבה סולידית, ללא שום משמעות, על ספסל.

נניח, אדם כמוני, שמטייל לו להנאתו ועובר על פני ספסל, מדוע לא יישב עליו, יביט קצת בסביבה, יבהה בבחורה, יקח אוויר וימשיך בדרכו? למה ד' מרעננה, שנמצאת כל היום על הרגליים וסוחבת כרגע את הבוסטר שלוותה מחברתה עבור בנה, לא תנוח לרגע ותקטע את יומה המטורף, בעשיית כלום מוחלט על הספסל שמחכה בחוסר מעש מטר וחצי ממנה? מדוע?

(ש' מיוקנעם הוא מובטל בן 49 ולמעשה חי על הספסל משך רוב שעות היום, הוא אינו דוגמא טובה)

פה לא סיימתי תהיותיי. למה באמסטרדם, למשל, ספסל יראה לי פתאום כהמצאה גאונית? למה עליו אוכל לשבת כאילו כל העולם מסתכל עליי ולהנות מכל שניה? ובתמצית- למה פתאום ספסלים יוערכו על ידי באופן אחר? למה??

למה? זה למה-

הסביבה הקרובה שלנו מוערכת פחות על ידינו. הרי אדון ואן דר פרוכט שיעבור עוד דקה ליד הספסל שעל פניו אני עובר כרגע, יעשה בו, בניגוד אליי, שימוש. הוא יחנה את התחת האירופאי שלו, עם החריץ הלבקן והשיערות הבלונדיניות (אגב, אם כבר שיערות על התחת אז שיהיו בלונדיניות {אני לא הומו, אלא בעל תחת שעיר}) ישר על הספסל ויתמוגג.

ישיבה סוליסטית על ספסל נתפסת על ידינו כאקט שנתפס על ידי החברה כעלוב. עד כאן- הכל בסדר. הבעיה היא שמפריע לנו מה החברה שלנו חושבת או לא חושבת עלינו. "אם יראו אותי יושב לבד על ספסל... מה אז יחשבו עליי?" (מה אני אחשוב על עצמי?) הבעיה השנייה היא שהתפיסה שלנו שגוייה, לאף אחד איכפת אם נשב לבד....

וחמור מכל... הפסקנו להעריך את הדברים הקטנים שמהם אנחנו יכולים להנות (ועל כך לא אוסיף מילה)

ליישום-

עצרו, שבו על ספסל, תופתעו לגלות כמה זה נחמד ופשוט...

הסתכלו על סביבתכם, תעריכו את יכולתכם לעצור את יומכם ולנוח, גם אם זה רק לרגע (אנשים רבים בעולם אינם יכולים להרשות זאת לעצמם {ממש כך})

שימו פס עליה ועליו. עשו מה שטוב לכם (כל עוד אינכם פוגעים באחרים) 

יום טוב, ישיבה מהנה

אגב, אני יושב על ספסלים (זה פשוט התאים לסיפור)