שישי בלילה לבד. יושבת על המרפסת הקטנה בחדר הכתום. כרגיל לא מצליחה להדליק את הסיגריה בניסיון הראשון, ובשלישי מתחמקת ברגע האחרון מלעשות חור נוסף בוילון.
"כביש ת"א חיפה כרגיל עמוס" אומרת השדרנית בגלגל"צ ואני עמוסה בנתיבים חסומים בסינפסות. לא יודעת מה יהיה איתי. אולי ככה נראה הסוף וזאת רק ההתחלה שלו. לבד בדירות שכורות בתל אביב מחליפה שותפים מזדמנים לחיים ולדירה. ואולי לא. אולי הפנטזיה תתגשם.
הפנטזיה: אני יוצאת אל הסופרמרקט או אל הקיוסק או נוסעת באוטובוס לעבודה, ופוגשת אותו. מה זאת אומרת את מי? אותו.
המבטים מצטלבים, האהבה נדלקת ואנחנו יוצאים מהמקום ביחד.
הוא מצהיר אהבה וגם אני, אנחנו לא נפרדים כמעט לרגע (חוץ מאשר למקומות שגם האביר הולך אליהם לבד) ומתחתנים זמן קצר לאחר מכן (קצר זה מושג יחסי, אבל זה יקרה לפני שאני מחליפה קידומת). אמא שלי מאושרת, היא לא צריכה יותר להכריח אותי להרים תינוקות של בנות דודות רחוקות ומוצלחות ממני שכבר הביאו להוריהם נחת ונכדים.
אנחנו יוצאים לירח דבש נפלא במקום רחוק, אולי בארץ לעולם לא של פיטר פן, וחוזרים ומשתקעים בבית קטן עם גדר כלונסאות לבנה ורעפים אדומים במושב קטן. או לחילופין בדירת שני חדרים (עם תריס הזזה תקוע ומערכת אינסטלציה דפוקה וישנה) יקרה להחריד בתל אביב. אנחנו חיים לנו בהרמוניה, הוא לא בוגד ואני מפסיקה לעשן. ואני לא משתעממת.
שימו לב כאן מתחילה הפנטזיה האמיתית.
אני לא מתחילה להרגיש מחנק, אני לא נתקפת חוסר שקט, אני לא מעוררת מריבות בלילות לבנים רק כדי לשמוע את הגלגלים במוח ממשיכים לזוז. אני לא מאיימת עליו לעזוב, ולא יוצאת לטיולים ארוכים חסרי מטרה ומלאי דמעות אל תוך הלילה בפרדסי תל אביב. אני לא מבריחה אותו ולא מגרשת אותו ולא גורמת לו להרגיש שהוא מיותר ואני בכלל לא צריכה אותו. אני לא מחפשת את שביל הבריחה (סליחה ריטה על הגניבה הספרותית).
זה השלב להתעורר מהחלום. את הבחור המושלם עוד יש סיכוי למצוא, הוא בטח מסתובב לו אי שם בעולם קוטף פרחים או מעשן אותם. אותי כבר מאוחר מדי לשנות אפילו בפנטזיה.
סוף הפנטזיה . וחור סיגריה נוסף בוילון. |