דורות רבים מספור של גברים ונשים אהבו. וגם אהבו לדבר על אהבה, לכתוב על אהבה, לשורר שירי הלל לאהבה ואפילו להתאבד בגלל אהבה נכזבת. פתאום, אי-שם במאה העשרים (קשה לשים את האצבע על תאריך מסויים או על סיבה בולטת או נראית לעין לפחות) הפסיקו לדבר על אהבות והחלו לדבר על "מערכות יחסים". דיבורים נבובים ושדופים  כגון: "אני בתוך מערכת יחסים" או "אני אחרי מערכת יחסים" או דברים חבוטים ומעוכים מעין אלה, והכל במגמה להמנע מלדבר על אהבה. דיבורים על אהבה הפכו לטאבו, בערך כמו שהפועל "לגמור" נרצח והוכתר לו יורש  בדמות הפועל "לסיים", גם כשמדברים על דברים הרחוקים מאהבה ת"ק פרסה.

אני חושב שאחת הסיבות לתמורה שחלה אצל האנשים ביחסם אל האהבה היא המתירנות. כי המתירנות הביאה לניתוק הקשר הבריא שהיה תמיד בין האהבה לסקס. נעלם המיסתורין ששרר בין שני המינים והביא למתח מיני בריא ביניהם. המתירנות הביאה לסקס קר ומנוכר, נטול אהבה, בין שני המינים. ומה טבעי והגיוני יותר מלדבר על "מערכת יחסים" כשמתכוונים לסקס סתמי, קר ומנוכר? כי "מערכת" מתאימה לכל דבר פרט לאהבה. הרי "מערכת" היא מילה נרדפת לארגון, מכלול, מבנה, מכונה, מכניזם, הנהלת עיתון או ערוץ טלוויזיה, כלי, מארג, מנגנון, מכשיר, מתקן, סדרה, צירוף, קבוצה, שילוב, תרכובת. כאמור, הכל פרט לאהבה. וזה בדיוק מה שחפשו אנשים כדי לתאר קשרי מין נטולי אהבה.

התוצאה הבולטת הם הגירושין שמספרם בעליה מתמדת מזה כמה עשרות שנים. מתחתנים ומתגרשים וחוזר חלילה בקצב רצחני. כי התתת-מודע מחפש אהבה. והמתירנות הביאה לתודעה רק סקס. רק אחוז זעיר וזניח מהדורות האחרונים ידע או יידע אי-פעם את העונג לחיות עם בן/בת זוג אחד, להזדקן ביחד ולהוות משענת מתוקה מדבש האחד לשניה או האחת לשני לעת זקנה. בלתי אפשרי לחשוב על הזקנה כשצעירים: זה טבעו של האדם.

הדורות המודרניים החיים חיי אהבה מתירניים יהיו אומללים וגלמודים בזקנתם שתגיעה בכל מקרה, גם אם לא מודעים אליה בגיל עשרים. הצרה היא שהמתירנות מוקרנת לצאצאים, משכפלת את עצמה והופכת את האדם המודרני לבודד ואומלל.

אבל אלו מחשבות המביאות את הג'ננה. יותר כדאי עכשיו לחשוב על האולימפיאדה.