מוזר.

כאשר אין לך גבר , את צמאה למצא אותו.

כאשר הוא מגיע, את מחפשת תרוצים, איך לנפנף אותו.

תמיד את אומרת למה לכולן יש ולי אין. איך הן מחזיקות מעמד כל כך הרבה זמן?

ואז את מתחילה לחפש, בנרות, באתרים, על ידי חברים, מכרים בני משפחה, מודעות פ"ופ וכו....

את יוצאת למפגשים , רואה את הגברים כולם....יושבים כמו טווסים..נועצים מבט...יש  מבחר מגוון של נשים

שחורות, בלונדניות, אדמוניות  הם פשוט צריכים רק להחליט את מי הם רוצים.

ובא נאמר שהנה הגבר שרצית בחר בך, יוצאים יחד, פגישה אחת או שניים, מנסים לתהות זה על קנקנו של זה...

רואים את הטוב, מחפשים את הרע, שואלים אם אפשר להסתדר עם זה... וצריך להתקדם הלאה.

ואז זה מתחיל, "הוא ממש גבר מעניין"  "הגובה שלו בסדר"  "יש לנו נושאי שיחה משותפים"

                      "הוא ממש נדיב"   "העיקר שהוא מחפש קשר אמיתי"  א...ב...ל.....

א.....ב.....ל....  "הוא כל כך לא מושך אותי"    " הוא לא כל כך סקסי"    "הוא מתלבש מגעיל"

                      "יש לו ריח לא נעים מהפה" "אין לי הרבה זמן" "איפה בתוך סדר היום שלי אני

 יכולה לשבץ אותו" 

ועוד, ועוד, ועוד, כל מיני תרוצים.

איפה הבעיה? נשים שלמדו לחיות עם עצמן, נשים שעולמן מלא ועשיר, נשים שסדר יומן עמוס,

נשים עצמאיות שיודעות להסתדר לבד, נשים חזקות שאינן זקוקות לכתף להשען עליה, אינן ממהרות

למצא מסגרת  שתגביל אותן. אני יכולה למצא אלף ואחת סיבות מדוע לא.

אבל יש את הרגעים של הלבד. ואז שוב מתחילים לחפש.... וכשמוצאים מחפשים למה לא...

כמו שנאמר "לא טוב היות האדם לבדו" והיה מי שענה "אבל הוא לבדו בין כה וכה"