בשבוע שעבר, יצאנו לנופש משפחתי באילת. מלון המלך שלמה. לפני הנופש, קיבלתי אולטימטום חד משמעי, חד כיווני, חד שבועי וחד פעמי (אני מקווה...). "במהלך הנופש", כך זוגתי אמרה, "אין אופניים ואין צלילה!" אויה לי ומר לי. להיות באילת ולא לצלול, זה כמו לאכול ולא לבלוע. להיות באילת ולא לרכוב בנחל רחם, זה כמו לעשות אהבה ולא לגמור. איך אוכל לחיות כך? ניסיתי בכל כוחות השכנוע שלי ולא הצלחתי להעביר את רוע הגזירה. זה מה יש, כנראה. ביום ראשון שעבר, קמנו בבוקר ולאחר התארגנות מהירה (הכל כבר היה ארוז יום קודם), נכנסנו לרכב וקדימה לאילת. את הדרך לאילת אני מכיר טוב מאוד. יותר מדי טוב. אחרי פעמים רבות שרכבתי לאילת, אני יודע איפה יש חריץ בכביש, היכן יש אבנים בשוליים.... נסיעה רצופה עד אילת. מה אומר ומה אגיד, נופש מדהים! היתי עם הילדים בבריכות, בילינו בממלכת הילדים, טיילנו, שחינו בים, השתוללנו, כאילו אין מחר. הילדים הלכו לישון כשכמעט נפלו מהרגלים מעייפות. כל יום עם פעילות אחרת. אין כמו לשמוע את הילדים צוחקים ולראות עד כמה הם נהנים. התאפקתי? כמעט... לקחתי את הילדים לשנרקל. טעמתי קצת מהים. לקחתי את יואב לנסות צלילת היכרות. יואב צלל עם גל, חבר שלו, במועדון "סיאם" עם 2 מדריכות. כל אחד עם מדריכה צמודה. בערב, לקחתי פסק זמן ונסעתי לחנות אופניים של אייל. "תגובת שרשרת". אייל הכין אספרסו טעים וישבנו ושוחחנו על... אופניים כמובן. אמנם לא רכבתי ולא צללתי, אך נהנתי מאוד. חזרנו ביום חמישי בערב לאחר שבוע משפחתי עמוס בחוויות. |