היה פסיכולוג בשם מסלאו שאמר שכל עוד לא מתמלאים הצרכים הבסיסיים של האדם, הוא אינו יכול לממש את עצמו.

אדם שרעב ללחם, יהיה עסוק כל הזמן בלהשיג אוכל ולכן לא יוכל להתקדם.

אני חש דבר דומה לגבי הבדידות, יש לי לפעמים תחושה שקשה לי להבין דברים, בעיקר דברים הקשורים לרגש. 

אני קורא בלוגים כאן בקפה, בעיקר של נשים ולפעמים קשה לי לרדת לסוף דעתה של הכותבת.

או בגלל שאני תמים מדי או בגלל שאני פשוט לא מבין.

לפעמים אני צריך שיסבירו לי כמו לילד.

פעם כתבתי לאחת הכותבות מסר אישי בבקשה להסבר. לשמחתי היא הסבירה לי והבנתי.

לא יודע, מדוע אבל יש לי תחושה שעצם העיסוק בבדידות עוצר אותי מלהתקדם ולהבין.

זה מעין אבסורד כי אם אבין יותר אוכל אולי יותר ליצור קשר ואז אהיה בודד פחות אבל כדי לעשות זאת אני צריך להתגבר על הבדידות.

איך יוצאים מהלופ הזה?

מה שיוצא מזה הוא שלא רק שאני לא יודע להביע רגשות (למרות שאני מרגיש), גם קשה לי להבין רגשות של אחרים. אני לא יודע לקרוא בין השורות, אני לא יודע להבין רמזים.

אני מרגיש כמו ילד בגוף של מבוגר.

גם ילד הוא מאד רגיש, אבל לא תמיד יודע להביע במילים.

גם ילד לא יודע לקרוא בין השורות.