אין גבול לנפתולי המניפולציות שאני מוכן לעשות על עצמי על מנת לשרוד את כבשן אוגוסט שמבשל אותי על חום גבוה. והרי התרגיל המעניין ביותר שהפעלתי על עצמי בהקשר הזה .

הרי כמו כל דבר, הכול בראש, אמרתי לעצמי כבר בתחילת הקיץ, ואני לא בהכרח חייב לסבול מהחום הזה. הרי תיירים שבאים לארץ ממדינות צפוניות וקרות חוגגים במזג אוויר המפלצתי הזה. הם עוזבים את המדינות  הקפואות שלהם ותרים אחרי אזורים חמים בעולם לבלות שם ולשתזף. ובין שאר המדבריות ואזורי האסון והבצורת שהם כל כך אוהבים, הם באים לכאן, מסתובבים להם עם הפרצופים הסמוקים שלהם בדיזנגוף, פרישמן, וחוף גורדון, מתבשלים פה בדיוק כמוני אבל למרבה הפלא, עושה רושם שהם נהנים. וכשאנחנו נוסעים אליהם אנחנו מגלים את אותה תופעה אבל בהיפוך. בשעה שהם מקטרים על הגשם והקור אנחנו מסתובבים שם באופוריה, נושמים את האוויר הקפוא בתחושת התעלות ממש ומקפצים לנו בחדווה בין טיפות הגשם הצוננות שלהם.

ובכן, אני אומר לעצמי, אם הייתי תייר נורווגי, הייתי מאוד נהנה עכשיו ברחובות תל אביב. ללא ספק. ואני מחליט, בתחילת הקיץ, שהפעם אני לא הולך לסבול ואני הולך להיות  תייר נורווגי ולהנות מהקיץ לשם שינוי. כן כן תייר נורווגי. לא יהיה לי קשה לשכנע את עצמי בזה שהרי צבע עורי בהיר, עיני כחולות ופרצופי יאדים כעגבנייה כבר באמצע יולי ולכן זה בדיוק מה שעשיתי . בעזרת כוחו העז של הדמיון שלי התחלתי מסתובב ברחובות תל אביב. פרצופי נראה כמו עגבניה ממולאת  כמה שניות לפני שמוציאים אותה מהתנור, או כמו אפרסק שלב אחד לפני שהוא נרקב.

 אני נוטף זיעה (גם מהמאמץ לדמיין שאני נורווגי) ואני משכנע את עצמי ללא הרף  שאני תייר שבא להנות ממזג האוויר הים תיכוני הנפלא שבאזורינו. ובדיוק שאני כבר מצליח, בדיוק ברגע שאני מצליח לשכנע את עצמי בקשקוש הנואש הזה ובאמת מאמין שאני אכן מי שאני מנסה להיות, אני נתקף בפרץ געגועים עז הביתה. פתאום אני כל כך מתגעגע לבית שלי, בין הפיורדים הכחלחלים והפסגות המושלגות.  מה היה לי רע שם? אני שואל את עצמי, למה הייתי צריך לעזוב את נורווגיה הנפלאה שלי כדי לבוא לגהנום המלוכלך הזה? אני נכנס בנחישות למשרד הנסיעות הראשון שניקרה בדרכי וקונה כרטיס חזרה הביתה. מה כבר יקרה, אני אומר לעצמי,  אסע הביתה לנורווגיה לשבועיים ואז אחזור לכאן ואמשיך את החופשה שלי בישראל.