אנחנו בחודש יוני. החודש שאתה הכי אוהב בעולם. "לא חם ולא קר", ככה לפחות אתה אומר. אני יושב לידך, על שפת האגם. מאחורינו מכונית הדודג' הגדולה חונה בשקט. קרון שינה מחובר לה מאחור. הוא גדול ויפה... עבדת קשה בשבילו, אני יודע את זה. אתה שותק הרבה. מניף חכה למים וממתין בסבלנות ששמורה רק לך. חולצת צווארון בהירה, פסים ארוכים. קאמל בחפיסה רכה ומעוכה מציצה מהכיס הימני של החולצה. בג'ינס מתחבאת הזיפו ההיא מהמלחמה, ותיכף תספר לי איך היא הצילה אותך מקליע בלב.
אתה מוציא אחת ומעשן לאט. אין כמוך בלעשן לאט. אתה לא מציע לי למרות שבא לי. למרות שזה מסריח.
"לך לקרון, תביא את הגריל", אתה אומר. לא מצווה ולא מבקש. רק אומר. ואני מביא. הקרון הזה עם המטבח כמו בפרסומת ישנה של הנשיונל ג'יאוגרפיק. לידך נערמים דגים המומים אחד אחד. שניים, שלושה, ארבעה. עוד סיגריה, עוד אחת. אתה צולה דגים. והריח, אלוהים. סיגריה עייפה ננעצת בין שפתיים סדוקות וקפוצות. ציפורניים שחורות משבוע עבודה מגורז, הציתו בה חיים. הטבעת שלך, הגדולה. אצבעות מיומנות הופכות על הגריל, אני מביט ולומד. על מגש הקולה המתקמט אפשר להבחין בבחורה ההיא של פעם, מחייכת חיוך מטושטש. השקט הזה של האגם.
קולה בזכוכית כחולה, חיוך מתוק, דגים וקאמל.

מניח את כובע הבוקרים שלו על הפנים, ונרדם.

©כל הזכויות שמורות לאלעד אקרמן