היא עומדת על השביל.

ליד השער.

מבטה מהורהר, קבוע באופק.

בשמיים הכחולים כבר ישנם עננים קלים, והנה -  להקת ציפורים עפה דרומה. השמש מקדימה לרדת, וצבעי בין-ערביים, בורדו, אפור ולבן מתערבלים להם בקצה הרקיע.

היא יודעת.

התחושה מחלחלת בגופה עם כל נשימה. האוויר המעונן נמשך אל תוך גופה, מאפה ועד קצות האצבעות. היא נושמת עמוקות, ומניחה לאוויר להינפש בכבדות מתוך גופה. היא סוגרת את השער בתנועה איטית, מתמכרת לחריקתו. סבה על עקביה וצועדת לאט אל עבר הבית. כפות רגליה היחפות חשות באבנים החמימות ובחול הרך, הנעים. ובכל הרמה של כף הרגל - כאילו נפרדת מהחמימות, מהמגע. היא מגיעה אל הדלת ומניחה את ידה על ידית המתכת הקרירה. היא נעצרת, ומעיפה מעבר לכתפה מבט אחרון בשמים ובאופק הצבועים בצבעים עזים. שואפת שאיפה עמוקה, כמו שואפת את המראה, את הריחות, את הקרירות עצמה אל תוכה, ונאנחת באיטיות.

היא נכנסת אל הבית.

רצפת העץ החלקה מקדמת את כפות רגליה בקרירות דמומה. מבורכת. היא סוגרת אחריה את הדלת. ונשענת עליה בגבה, ומבטה סוקר בשקט את הבית. היא יכולה לחוש בנשימתו השלווה, הכבדה של הבית. עדיין חמים, אך יודע שהחורף קרב לבוא. היא מתבוננת בריצודי האבק המתערבלים להם בקרני השמש שנוגעות נגיעות של זהב ברצפת העץ. היא רואה את החלונות הפתוחים, זכוכיות החלון פתוחות ככנפיים, תלויות להן על הקיר משני צידי כל חלון. מסגרת העץ שלהן צבועה בצבע לבן. תריסי העץ פתוחים כלפי חוץ, רפרפותיהם צבועות בירוק מתקלף.

היא פונה אל החדרים כמרחפת, וניגשת אל כל חלון, ובאיטיות רבה - כרוצה לשמר את התנועה עצמה - סוגרת כל תריס, מלטפת אותו, כאומרת תודה, ועוברת הלאה אל התריס הבא. אפלולית רכה ומוזהבת עוטפת את הבית. פינה ועוד פינה, חדר אחד וחדר נוסף. וכל הבית רוטט ושקט ודומם. היא פונה ומדליקה את הנרות אחד אחד, מברכת כל נר בהידלקו עם אורו המיוחד. אורם מרצד ברכות על הקירות כמלטף ביד רכה וחמה את הבית הרחום.

היא מביטה סביבה, מלאת סיפוק, חמימות רכה ומרגיעה ממלאת ונוסכת שלווה בנשמתה.

היא פונה אל המיטה. המיטה הענקית עם שמיכת הפוך הלבנה. ושוב, באותה איטיות מכוונת משילה את בגדיה, אחד אחד - כבצל המתקלף מקליפותיו. עד שלבסוף אצבעותיה נוגעות בעורה החלק, הנעים למגע. היא נכנסת למיטה. המיטה עוטפת אותה ברכות . הכרית, השמיכה. רכות חמימה אוחזת בה, והיא שוקעת בשינה עמוקה. מתוקה.

גשם בחלון ונאקת הרוח בעצים שרים לה משיריהם. חריקות התריסים הקצביות מתמזגות עם הלמות לבה. והיא שוקעת.

היא חולמת.

היא עומדת על השביל, ליד השער. מביטה אל האופק. והנה - להקת ציפורים במעופה לארצות הצפון. היא פותחת את השער ויוצאת אל השדה החמים, המואר.

היא יודעת.

עוד מעט.