כותרות TheMarker >
    ';

    על ימין ועל שמאל

    כל מה שמעניין אותי, מרגיז אותי ולפעמים גם מה שקרה לי

    בכל זאת תשעה באב

    12 תגובות   יום ראשון, 10/8/08, 13:56

    האנשים שלא צמים בתשעה באב מתחלקים לשני סוגים: הרוב שלא צם פשוט כי הוא לא מרגיש שהצום מחייב אותו (כשם שיש רבים שלא צמים מאותה סיבה גם ביום כיפור), והמיעוט שמגייס נימוק אידיאולוגי להחלטה שלא לצום - התחושה שעם הקמת המדינה התבטל לכאורה החורבן, וממילא אין עוד טעם לצום. אדרבה, הם אומרים, הצום כיום מבטא כביכול כפירה בחשיבות הציונות והמדינה. עם אלה האחרונים נמנה ידידי שחר אילן, כפי שמעיד פוסט שפירסם הבוקר בעניין.

    אני רואה את עצמי כאדם מאוד ציוני, וגם כמי שאין לו בעיה לתבוע התחדשות הלכתית על-פי נסיבות הזמן, ולמרות זאת, בניגוד לשחר, אני בהחלט רואה טעם בהמשך קיומו של תשעה באב; בוודאי בהמשך ציונו כיום אבל לאומי, גם על-ידי מי שבוחרים באופן אישי שלא לצום. מפני שבעיני, היום הזה מבטא את האבל על כל האסונות שירדו על עם ישראל בעקבות הגלות - מההרג ההמוני של "המרד הגדול" עצמו, דרך כל הפרעות והפוגרומים, כשהשיא הוא כמובן השואה.

    מבחינה זו, בניגוד מוחלט לשחר שרואה בתשעה באב יום אנטי-ציוני וניגודו של יום העצמאות, אני רואה בו דווקא את היום הציוני ביותר בלוח השנה היהודי המסורתי; ממש תאומו של יום העצמאות. אם יום העצמאות בא לחגוג את חידוש הריבונות היהודית, תשעה באב בא להזכיר לנו מה יכול לקרות אם לא נחיה חיים עצמאיים וריבוניים. שלא לדבר על העובדה שאסונות מההיקף והעוצמה שעברו על העם היהודי בגלות, במשך תקופה כל-כך ארוכה,  ראויים להיות מצויינים גם אחרי שזכינו לעצמאות; בדיוק כשם שאיש לא חושב שיום השואה מיותר, או יהיה מיותר גם בעוד מאה שנה, למרות קיומה של מדינה עצמאית. האבל עצמו, אפילו בלי המסר החינוכי הציוני, מספיק כדי להצדיק את קיומו של היום.

    נכון שהעיצוב ודרכי הביטוי הנוכחיים של תשעה באב רק מדגישים את עליבותו של המימסד הדתי בכל הנוגע להכרה במציאות המתחדשת. אכן, מביש לדבר על "העיר האבלה, הבזויה והשוממה" כשאנחנו יושבים בירושלים בנויה לתלפיות שדורות של יהודים היו נותנים כל שברשותם כדי לחיות בה, אפילו בתנאים גרועים בהרבה מאלה שלנו (המשפט האחרון נאמר כלפי מי שחושבים שהעובדה שעוד אין שקט גמור בירושלים, ויש למשל פיגועי טרור, עדיין מצדיקה את תחושת החורבן).  אגב, באותה מידה אני חש אי-נוחות, ואפילו כפיות טובה כלפי הקב"ה, כששרים בסוף תפילת נעילה ביום כיפור, או בסוף הגדה של פסח, "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", כאילו איננו נמצאים כבר בירושלים הבנויה.

    העליבות בולטת עוד יותר ביחס להתעלמות המוחלטת של קינות תשעה באב מהשואה. אני רחוק מלזלזל ברמת הטרגדיה, הטראומה והאסונות שאירעו בחורבן ההוא, המקורי, אבל לא יתכן שכל קינות היום הזה יתייחסו לחורבן מלפני 2000 שנה, וכמעט שום קינה לא תתייחס לחורבן הנורא ביותר בתולדות העם היהודי, כשעוד מסתובבים בתוכנו אנשים שחוו אותו. פה ושם במהלך ההיסטוריה אפילו נכנסו לקינות, ולסידור התפילה בכלל, כמה טקסטים שמתייחסים לפוגרומים קטנים בהרבה לעומת השואה (כמו תפילת "אב הרחמים" שנאמרת מדי שבת), ורק רבני דורנו מגלים עליבות גדולה במיוחד, עד שאינם מצליחים להסכים אפילו על קינה אחת לזכר השואה, והשואה "מיוצגת" בקינות, אם בכלל, רק בקינה אחת או שתיים שמחולקות ידנית בין המתפללים, בחלק מבתי הכנסת,כדי לאומרה באופן וולנטרי בתום סדר הקינות, כי איש עוד לא העיז להכניס אותה באופן פורמלי לקאנון.

    למרבה הבושה, המקסימום שהמימסד הדתי הצליח להסכים עליו בעניין ציון השואה הוא אזכורה ביום צום שקיים כבר מימי קדם, הלא הוא צום עשרה בטבת שבא לציין את ראשית המצור על ירושלים שהביא לחורבן בית ראשון. זאת, בשעה שאסון קטן בהרבה מהשואה, כמו מותם של 24 אלף תלמידי רבי עקיבא, מצויין עד היום בלא פחות מ-33 ימי אבלות במהלך ספירת העומר. לגדולי התורה של הזמן ההוא היה פשוט כתפיים ואומץ הלכתי לעשות מעשה, ולרבני דורנו לא.

    מבחינה זו, ראויות קהילות הציונות הדתית לשבח על שכן העזו להכיר במציאות ולהכניס קינות שעוסקות בחורבן גוש קטיף לפני שלוש שנים. אין לי בעיה עם הקינות האלה משום שחורבן הוא חורבן הוא חורבן - והוא ראוי לצער ואפילו אבל גם מצד מי שהתנגד מלכתחילה להקמת ההתיישבות הזו או שתמך בהתנתקות; כשם שגם מי שחושב שהמרד ברומאים היה טיפשות פוליטית ממדרגה ראשונה ראוי לו שיתאבל על החורבן שאירע בעקבות המרד. 

    לתמיכה הזו ראוי להוסיף רק שתי הסתייגויות: א. שבצד האבל על החורבן, צריך להיזהר מהשוואה או יצירת רצף תודעתי בין אריאל שרון ושאר האחראים לפינוי לבין הקלגסים הרומאים מחריבי ירושלים. ב. אם זכינו שחורבן גוש קטיף "פרץ את הגדר" של הכרה רבנית במציאות אולי, למרבה האירוניה, צריך לקוות שהלגיטימציה להכללת חורבן גוש קטיף בקינות תשעה באב תעניק לגיטימציה, לפחות במחוזות הציונות הדתית, לכלול גם מחזורי קינות העוסקים בשואה לתוך סדר תשעה באב.  

    למען האמת, אם מתקשה המימסד הדתי להעיז וליצור יום אבל חדש לציון השואה (ולדעתי, אם היה מעז, או אפילו היה מעניק ליום שיצרה הכנסת בכ"ז בניסן מעמד דתי של יום צום וקינות, היה מצליח לסחוף לציון היום הזה לא רק את רוב הציבור הדתי, אלא גם לא מעט חילונים), לכל הפחות היה ראוי להכריז על תשעה באב כיום כזה, ולא על עשרה בטבת. הרי בסופו של דבר, תשעה באב הוא יום האבל המרכזי על החורבן ולא עשרה בטבת. יתר על כן: אם היה הדבר נעשה, הרווח היה כפול: גם ציון השואה באופן דתי בתאריך שיש לו משקל היסטורי עצום בתודעה הלאומית, וגם מתן משמעות אקטואלית לתשעה באב עצמו, שהיתה מסירה את הספק האם ראוי לצום או לסגור את המסעדות ובתי הקולנוע ביום הזה.

    ועוד הערה אחרונה: מי שקרא את דברי עד פה בוודאי הבין שהאבל שלי בתשעה באב אינו דווקא על חורבן בית המקדש, אלא על החורבן הלאומי והגלות. האם אני מייחל לבניין המקדש מחדש? אנסח זאת כך: אם יצליחו היהודים להגיע להסכם עם המוסלמים על הקמת בית המקדש בהסכמה, בלי להגיע לכך באמצעות סילוק אלים של המסגדים המוסלמיים, לא אתנגד להקמתו ואראה בכך צעד לגיטימי. אבל ממש ייחול לבניין בית המקדש אני חש רק במקרה שהכוונה בבניינו תהיה להגיע לאותו אידיאל גדול המוזכר בספר ישעיהו: "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים" - כלומר, להקים מרכז רוחני אוניברסלי ולא עוד בית מטבחיים גדול. למען האמת, אם נצליח להגיע למצב שבו במקום הרגיש של הר הבית יוקם מרכז רוחני אוניברסלי שיהווה מוקד משיכה לבני כל הדתות, זו כשלעצמה תהיה הוכחה שכבר הגיעו ימות המשיח.

    דרג את התוכן:

      תגובות (11)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        12/8/08 19:08:


      אז כל הרשימה הייתה רק על מנת לאמר שהיציאה מעזה שווה בחורבנה לבית ראשון שני ולשואה?

      אתה לא מגזים קצת?

      היציאה מעזה הייתה חיונית גם אם גרמה לשבר אצל המשפחות ואצל הדתיים שסוף סוף הבינו שהם יכולים לקבוע עד אין קץ למדינה את דרכה.

      ומעבר לביקורת ,ט באב ראוי לציון עקב החורבן המדיני שחווה העם ובייחוד את בית שני שנחרב גם עקב סכסוך בין היהודים ,וזה לקח שהציונות הדתית צריכה להפנים בעקבות דבריהם על מה שיקרה אם ההתפנות מהגדה(במהרה בימנו)תתרחש.

       

        11/8/08 00:27:

      המיוחד בדת היהודית, כאשר שופטים אותה ברוח הזמן, הוא במודרניות שבה. אין ספק שיש ללמוד מהו ט באב מאחר וזהו תיון דרך משמעותי בהיסטוריה של העם היהודי. להשאיר את יום האבל על כנו ללא כל שינוי זהו קיבעון, שאינו עולה בקנה אחד עם המודרניות בדת.

       

        10/8/08 23:54:


      לא ברור מדוע צריך לערבב את נושא הלגיטימציה של אבל על החורבנות והאסונות שקרו לעם ישראל לאורך הגלות עם התביעה לקבוע יום מיוחד לזכר השואה. אולי הטעות נעוצה בניסיון של הפלג הציוני לקבוע את יום השואה דווקא בתאריך מרד גטו וורשה, בלי להתחשב בציבור הדתי שלא מספיד אפילו את מתיו הפרטיים בחודש ניסן?

      בכל מקרה, אני רואה לנכון להתמקד בעניין הקשר בין החורבן, ואולי במיוחד בסיבות לחורבן - והלימוד הפנימי שצריך להיעשות - עם המדינה והריבונות החלקית שלנו בה. לא רק שאינני רואה סתירה בין הדברים - אלא ש"הא בהא תליא" וקשה שלא לראות את זה.

      הערתי גם לשחר בפוסט שלו - כבר תשע שנים שמתקיים דיאלוג מאוד יפה (אמנם הוא לא תופס תאוצה גדולה כי ט' באב חל בחופש הגדול) במסגרת "היום לא לומדים תורה".משום מה זה עלול לקלקל לשחר את הנשכנות שהוא נוהג בה בפוסטים שלו, לגבי כל ריח של יהדות אותנטית. אולי תדאג שיזמינו אותו  לשם כדי שהוא יפסיק לומר שלא מתקיים דיאלוג ?

      בברכה,

      טובה.

        10/8/08 21:01:

      בהחלט ניתוח מעניין. תודה

      צטט: מיא 2008-08-10 17:44:01

       

      בקרב רוב המדינה, אין כבר כל דבר חשוב או קדוש, ובפרט אֶבֶל, שמחייב אדם לסגף את עצמו. אנשים התרגלו לחיות ברובד הרדוד והקליל ביותר של הקיום ולא טורדים את מוחם לא בטרגדיות שמחוץ למדינה (וקורות בדיוק עכשיו), לא בשינויים חברתיים או אחרים שמתרחשים בתוך המדינה ,ובעצם - בכלום פרט לסוגיות הרות הגורל באמת, כמו מי יזכה בהישרדות/כוכב נולד.

       

      מיא, תיאורך את המצב כ"כ נכון וכ"כ עצוב, שרק בגלל המצב העלוב הזה של עמינו ראוי היה לצום!

       

      עם שמתעניין רק בכוכב נולד - איזה עתיד יש לו? איזה חינוך, אנשי-אקדמיה, פוליטיקאים?

       

      "על אלה אני בוכיה"!  רוצה להאמין שתיאור-מצב זה נפוץ בעיקר במדינת-ת"א.

       

       

        10/8/08 17:52:
      כלומר זה מסוג הדברים שכולם מסכימים שצריך לעשות משהו בעניינם (לעדכן את התכנים) אבל לא עושים.
        10/8/08 17:44:

      היי יאיר - אני חושבת שהקושי להשיג תחושת אבל ציבורית ביום הזה הוא לא בגלל שאנשים אנטי דתיים או הקדישו מחשבה לכך שבאמת את צורך לבַכות את החורבן בעקבות הריבונות.

      בקרב רוב המדינה, אין כבר כל דבר חשוב או קדוש, ובפרט אֶבֶל, שמחייב אדם לסגף את עצמו. אנשים התרגלו לחיות ברובד הרדוד והקליל ביותר של הקיום ולא טורדים את מוחם לא בטרגדיות שמחוץ למדינה (וקורות בדיוק עכשיו), לא בשינויים חברתיים או אחרים שמתרחשים בתוך המדינה ,ובעצם - בכלום פרט לסוגיות הרות הגורל באמת, כמו מי יזכה בהישרדות/כוכב נולד.

        10/8/08 17:15:

      אני לא יודע מדוע את רואה בשואה נושא שצריך לכלול מחדש בקינות

      העם היהודי עבר תלאות רבות במשך 2000 שנות הגלות

      הידועות יותר היו גירוש ספרד ופרעות ת"ח ות"ט האיומות

      ועדיין אי אפשר להתעלם ממעשי הטבח העינויים והזוועה שנעשו בקנה מידה קטן יותר בכל חלק של העולם במהלך השנים

      להנציח באחד מהם פירושו להתעלם מהשאר

      ולהזכיר את כולם אי אפשר

      דיינו שאנו מזכירים את השורש של כל הפורענויות   האלו- חורבן בית המקדש ותחילת הגלות המרה

        10/8/08 16:46:

      ט באב מאז ועד היום - www.1jr.co.il
        10/8/08 16:29:

      יש גם עוד קבוצה, של אנשים  שרוצים לצום ולא יכולים.
        10/8/08 15:33:

      מסכים. חזק ואמץ.

      רק חבל שהדתיים שביננו עדיין אינם מאפשרים פלוראליזם מחשבתי בכל הנוגע לזכר החורבן.

       

      צ'טירי 

       

       

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      יאיר שלג
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין